אז למה שלי?

בהמשך ישיר לפוסט למה לא הרצוג - אז למה שלי?

הבהרה קצרה: אני חושב שהיא רחוקה מלהיות מושלמת, כפוליטיקאית בכלל או כמועמדת בפרט. היא עשתה טעויות בשנתיים שלה בראשות העבודה ושילמה עליהן מחיר. הרצון הנאיבי לא ללכלך את הידיים לא היה עובד והיה מפיל אותה מהר במקום מלא בסכינים כמו מפלגת העבודה. בפוסט מליל הניצחון של יחימוביץ' לפני שנתיים כתבתי את השורות האלה, שנראות לי גם היום מדויקות בהקשר הזה: "שלי יחימוביץ' עוד תלמד להיות יותר פוליטיקאית מהיום. זה גם ירגיז עוד אנשים, יותר מהיום. אבל זה גם מה שחסר לה וככה זה צריך להיות. היא זכתה בבחירות מהסיבות ההפוכות, ועדיין, היא צריכה עכשיו לשבור וללמוד איך להיות יותר תלמידה של פואד מאשר תלמידה של אופיר פינס." נכון או לא?

הניסיון להתעקש על רשימה לכנסת שתהיה פתוחה כמה שיותר אולי מתאים לציבור הרחב - אבל פוגע באגו של הרבה נציגי מגזרים ומרחיק מצביעים משם (מגזרי הקיבוצים והמושבים שהנציגות שלהם אוחדה). הדעה השונה שלה בנושא "שוויון" בנטל הגיוס מרתיחה את האלקטורט הטבעי שלה, אבל היא אומרת לאנשים את האמת לגבי הקשקוש הזה; כי כרגע חיילים חרדים שיגויסו דרך חקיקה יהיו נטל חסר תועלת על הצבא, שיעצור את תהליך הגיוס האיטי (איטי מדי) שעובר על החרדים ממילא. העובדה שהיא לא נכנסה במתנחלים בכל הכוח מהווה turn off לאגו השמאלני של הרבה מצביעים קלאסיים של המפלגה, אבל - וזה עצוב וחשוב - הצהרות הפוכות היו מרסקות את השמאל. במקום זה, שיהיה, זהבה גלאון חגגה עם עוד שני מנדטים ויאיר לפיד גנב עוד שניים - שזה כבר חבל מאוד. גם הניתוק שלה מעופר עיני (שממילא נטש אותה מרגע שהבין שלא תיכנס לממשלה) היה מאוחר מדי לסיבוב הזה, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

כל ההסתייגויות האלה לא משנות את העיקר: נכון להיום, ולשנים האחרונות בכלל, אין לגוש הציוני-דמוקרטי מועמד שהוא האביר על הסוס הלבן. רבין גרסה 2.0 בטח לא יהיה, אבל גם גרסה נקייה וחפה מקשרי הון-שלטון של גנרל כריזמטי אין בשוק - גבי אשכנזי לא עונה לשני הקריטריונים הראשונים, וכנראה לא יוכל להתמודד בכל מקרה. גם ככה לא בטוח שהיום הוא יכול לסחוף חצי מדינה להצביע בשבילו בזכות הזיכרון מרמטכ"ל פופולרי. עד שהמשיח האלקטורלי הזה יגיע, במקום לפנטז צריך להתייחס למועמדים הקיימים.

"כולנו היינו רוצים להצביע לאדם הטוב ביותר, אבל הוא אף פעם לא מועמד." (קין הובארד)

על הסיבות למה לא הרצוג הרחבתי כבר ואין צורך להמשיך. מולו עומדת הדמות היחידה היום שיכולה לקרב מהפך, גם אם היא לא תהיה זאת שתקטוף את הפירות בעוד 4-8 שנים. עוד בליל הניצחון לפני שנתיים וקצת הערכתי כאן באותו פוסט מה תעשה הבחירה שלה לעבודה ומה הסיכויים של שלי לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי הכללי. גם כאן אני חושב שצדקתי בסך הכל. לא היה לה סיכוי לעשות בבת אחת את מה שעמיר פרץ - גבר מזרחי משדרות, לא אשה אשכנזיה מתל אביב - לא עשה בתנאים נוחים בהרבה משהיו לה. הוא התמודד מול ליכוד מרוסק ומועמד אפור כמו אולמרט. היא התחילה מרוץ נגד ראש ממשלה מכהן והצטרפות של דוגמן עם טור בידיעות ועשור של זמן מסך על כלום בפריים טיים. חשוב יותר, פרץ בסך הכל שמר על הכוח של העבודה בבחירות כאלה, היא הגדילה את מספר המצביעים בשליש והכפילה פי 4-5 את נתוני הסקרים שאחרי פרישת ברק. קשה הרבה יותר, ומרשים הרבה יותר.

פייר ולא פוליטיקלי קורקט, הדמוגרפיה פועלת לרעת הקבוצה החילונית-אשכנזית שמהווה את הבסיס העיקרי של המרכז-שמאל. המזרחים משוכנעים שהם נמצאים בשלטון בזכות הימין אבל רחוקים ממנו מאוד; הם הקבוצה הכי חשובה שצריך לפנות אליה. שלי עושה את זה, בזמן שאף מזרחי לא יילך אחרי הרצוג - אם כבר קפיטליסט מחמד, אז שיהיה ביבי או מירי רגב. שלי מסוגלת לנגוס מעט (מעט מאוד, אבל יותר מכלום) באלקטורט חרדי שאף גבר אשכנזי לבן לא היה משיג, בטח לא המתמודד מולה. כמה מנדטים זה שווה נכון להיום ובעיקר כמה יבואו בעוד שלוש שנים בערך - לא נדע אם לא ניתן צ'אנס. בטח כשלא מתמודד מולה מישהו אחר שמגיעה לו הזדמנות כזאת.

מה לגבי המצביעים שברחו לכיוון יש עתיד בגלל המחאה, בגלל הג'ל של יאיר וגם בגלל הטעויות שלה? האכזבה מהחיילים של לפיד לא תסתיים היום או מחר; מה שכן יקרה הוא הבשלת תהליך בו הם מודים בטעות שעשו. זה לוקח זמן. רוב המצביעים שעזבו את הליכוד לכיוון הזה חזרו לפי הסקרים האחרונים, ואני לא מאמין שיש עוד כאלה שלא עשו את המעבר בחזרה הביתה וימינה. אלה בערך 4-5 מנדטים שזלגו ליש עתיד ברגע האחרון. יש גם לפחות 4-5 מנדטים מהצד השני אותם שלי הפסידה עוד קודם, בין השאר גם בגלל קמפיין גרוע ואותה פנייה למאוכזבי ליכוד. בוז'י לא יחזיר את רובם הביתה (מה יהיה? מרצ תשבור שיאים בגללו?). למצביעים יש נטייה לפעול בהתאם למומנטום שיוצרים סקרים - תהליך שמזין את עצמו כל הזמן, כמו שראינו בקריסה של קדימה או העלייה העקבית של בנט - ולכן המנדטים האלה יחזרו שמאלה, ויחזירו את יש עתיד לגודל האמיתי והחד-ספרתי שלה. יחימוביץ', בשונה מהרצוג, מחזיקה בקייס שהיא מובילה מענה למחאה החברתית שלפיד גנב בזכותה קולות. לכן היא מסוגלת לתקוף אותו תמיד, בזמן שזה ייראה מצחיק ולא אמין אם הרצוג יעשה דבר כזה. יש לה צ'אנס להצליח במקום שליריב שלה לא היה ולא יהיה.

העיקר בפריימריז הקרובים הוא המאבק על דרך, ולא כקלישאה זולה ורומנטית. מה המטרה של מפלגת העבודה 2013-2017 והלאה? להיות הבייביסיטר הקבוע של הימין, או לבנות מהיסוד חלופה שלטונית? ואם כבר חלופה שלטונית, אז איך היא תיראה בדיוק - חיקוי של יש עתיד או גרסה עדכנית של העבודה מודל 92'? רק לנסות לבסס את האחיזה בקהל המצביעים הטבעי והמתכווץ של הגוש - או לשאוף להרחיב אותו עם ציבור מזרחי ודתי/חרדי? בהנחה שהתשובה היא האפשרות השנייה, שלי היא היחידה שרוצה להוביל מהלך כזה היום. ומי שלא רוצה, ממילא לא ישיג כלום ויתקע אותנו במצב הקיים. לכן במאבק הזה אין לדעתי התלבטות אמיתית. עד ביאת המשיח האלקטורלי, אם יש כזה, שלי חייבת לקבל צ'אנס להמשיך במה שהתחילה. גם אם היא לא תהיה זאת שתזכה להוביל את הגוש הציוני-דמוקרטי לניצחון בבחירות (ממש לא חשוב מי כן יעשה את זה בסוף), או אפילו אם התסריט הזה כבר לא אפשרי - וזה עלול להיות נכון - אלה הקלפים על השולחן, ומכאן המסקנה שלי. הבחירה לא מושלמת, אבל נכונה להיום. ריאליות עכשיו, חלומות אחר כך.

------------------------------------------------

פורסם בבלוג של יאיר שחר באתר תפוז.

• קודם
• הבא