מהי מקומה של הדת במדינה

בתאריך ה' באייר תש"ח 14.5.1948 הכניס אותנו הזקן הידוע לתחילתה של דרך מופלאה, כשלצדה בעיה אשר טרם נפתרה. הכול מתחיל ממנו, מהזקן, אשר חקק במגילת העצמאות את המשפט האלמותי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". והנה היא מדינת ישראל, עוד מעט כבר 65 שנים של ישראליות, של בנייה, של כינונו של עם. עם אשר עדיין עומד בצומת דרכים. עומדת לה מדינת צעירה, מזדקנת לה ועדיין, כביום היוולדה, מנסה היא לפלס את דרכה, מחפשת לאן לפנות, באיזה נתיב לבחור וזה קשה, אולי אף בלתי אפשרי, כשהנוסעים בכרכרה רבים על המושכות ומכוונים את הפרסות לכל עבר. בין חרדים וחילוניים, מסורתיים ודתיים לאומיים – יהודים!  מנסה המדינה להבין היכן היא עומדת ולאן היא הולכת. זוהי השלולית בה עומד עם ישראל, משפריץ כעס וחרון אף לכל עבר ולא מוצא פתרון.

מדינת ישראל היא מדינת העם יהודי, אבל יש לשאול איזו תבנית נוף העם הזה רוצה לראות – את נוף בתי הכנסת והמקוואות כשולט, כממוסד, או את נוף הפרלמנט וחופש הבחירה. טלית ככלי שלטוני, או את כוח ההצבעה. ונכון, גם הדתיים האורתודוקסיים ביותר שותפים לפרלמנט, מכבדים את חוקיו ומשתמשים בכליו באופן נכון שווה, אך תמיד ישנה התחושה, בעיקר בקרב חילונים, שזה אך ורק כלי המשרת את המטרה. ומהי אותה מטרה? מדינה על פי ההלכה ודאגה לאינטרסים הצרים של החברה אותה הם מייצגים. מדינה על פי ההלכה אינה מדינה של דמוקרטיה. זו אינה מדינה של ליברליות, של חופש בחירה, של שוויון. זו מדינה אשר נדונה להחלטות הבאות מקומץ רבנים הזוכה להערצה ולהאדרה ולערב רב של אנשים הנוהים אחריו, משל היו כבשים ההולכות אחר הרועה. אין חופש בחירה, אין דמוקרטיית אמת, קץ הליברליות – ישראל תשנה את עורה.

זו מדינה של יהודים, אך מה זה אומר מדינה יהודית? האם לא ניתן לשים את הדת בצד, כך שתהווה כר רוחני ופורה לכל דורש ולכל מבקש? מישהו יגביל אותם? ודאי שלא. רצוני ורצון רבים אחרים הוא להגביל את הדת בכל הקשור למנגנון שלטוני. מה לדת ולמנגנון שלטוני? הרי הזקן הגדול, בו גוריון הידוע, אמנם לא אמר את המילה דמוקרטית במגילת העצמאות, אך כל הפירורים מובילים לאותה בקתה – בקתתה של הדמוקרטיה, אין אחרת מלבדה. כך הוא יותר מ-מרמז במגילה וכך הוא כמובן נהג בכל שנות שלטונו. למען האמת, כך נהגו כולם.

אבל, למען האמת, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה משלמות. היא רחוקה משלמות כי הדת מפריעה לה. היא תופסת מקום שאינה לה. כיוון שנקשרה כחוט השני במנגנוני השלטון של מדינת ישראל, היא מפריעה לדמוקרטיה להרים עוגן באופן מחליט ולהפליג לאי של שפיות. אי של שפיות הוא מקום בו לא רק האורתודוקסיה מכתיבה כיצד מתחתנים וכיצד מתגרשים. זהו מקום בו לא רק לאורתודוקסיים יש מינוי ממשלתי של רבנים ראשיים, תקציבים ציבוריים ובתי משפט של דיינים בהם מחליטים החלטות הרות גורל על עתידם של אנשים, תוך שמתעלמים באופן מוחלט מתפישתם, ממה הם רוצים ובאיזה דרך הם בוחרים. הבחירה באורתודוקסיה כמייצגת הבלעדית של הדת היהודית היא סכין בליבם של כל הזרמים היהודיים האחרים.

ויש שיאמרו – בלי יהדות אין דמוקרטיה, בלי דמוקרטיה יש יהדות. המשפט הזה נכון, אך נכון באופן שמעוות את המציאות. עם ישראל שרד בגולה בהחלט בזכות הדת, אך אין המצב בגולה דומה למצב במדינה. מדינת ישראל  היא שלנו וכוחנו כאן רב בהרבה. השייכות שלנו, הזהות היהודית שלנו, העובדה שיש לנו דגל, סמל והמנון, שפה משלנו וגיבורי תרבות משלנו, מספיקים גם הם על מנת להחזיק פה דמות יהודית-ישראלית חזקה, גם דמות שהיא חילונית יהודית. פטריוטיות, אהבת המדינה, אהבת השפה, אהבת התרבות, אינם דברים אשר נגרמים אך ורק כתוצאה מדת. זהו שקר המסופר על ידי אנשים אשר או לא מבינים את שהם אומרים או שיש להם אינטרס נסתר – לחזק את הדת בקרב המדינה.

 מה גזר עלינו הזקן כשהכריז על מדינה יהודית? האם זו מדינה יהודית דתית? האם זו מדינה יהודית חילונית? האם ניתן לשלב דת ומדינה יחד? בהחלט, אך ורק כאשר הדת אינה מהווה חלק ממנגנוני שלטון המדינה. הדת היא דבר נפלא למאמיניה ולאוהביה, לצורכי חינוך, לצורכי ההיסטוריה שלנו, לימוד מנהגים שלנו, העשרת השפה והתרבות שלנו. יש בה דברים נפלאים, חכמים מאין כמותם, מלמדים ומחנכים, אין בכוונת איש לגמד אותה, לכרות את ראשה או להפוך אותה למעוותת ולבלתי רצויה. חופש דת הוא ערך מהותי במדינה דמוקרטית. חופש מדת הוא ערך מהותי לא פחות. דת ומדינה זה שעטנז, אין זה הולך יחד כמנגנון שליטה.

יש להפריד, באופן מוחלט, את הדת מהמדינה, יש לאפשר את פריחתה ואת שגשוגה של הדת לכל המעוניין בכך, אך יש לחסום בשלשלאות פלדה את ניסיונה להיכנס למשכן הכנסת, לקבלת החלטות עתידיות בכל תחום, להשפעתה על התקציב, להשפעתה על אופייה הדמוקרטי של ישראל, להשפעתה חופש הבחירה. אם תפרוץ הדת עוד ועוד מחסומים בדרכה אל כס השלטון אזי איבדנו את הדמוקרטיה ואיבדנו את עצמנו, איבדנו את היצירה אשר נקראת מדינת ישראל.

אנו נמצאים כיום בעיצומה של אנדרלמוסיה של הגדרה עצמית. כאוס של מושגים. קשה לנו. כשהכרזנו על היהדות כלאום, פערנו בור של אי הסכמה, דנו את עצמנו לחיים בתוך ביבר של זכוכית - עדינים וכה שבירים ובפנים מתחוללת סערה. אנו הולכים על יבלות, פוגעים בצד כזה או בצד אחר, לא מצליחים להגיע להסכמה. זו מדינה יהודית, כך הוצהר וכך מוסכם, אך לא ברור איזו מדינה יהודית – יהודית לכיוון הדתית, או יהודית לכיוון הלאומית.

אמר חיים גורי, המשורר הענק, בראיון למאיר שלו: "אני אגיד לך משהו, מאיר, המחזור (ספר התפילה) הוא מן הנפלאים שנכתבו אי פעם באיזושהי ספרות. אני רוצה שגם זה יהיה חלק בלתי נפרד מחיי. אבל זה לא יכול להיות מעבר לבריקדות של השנאה וההשמצות וההשתוללות החרדית והבחירות לרבנות, הניכור הנורא הזה והפיכת הדת לכפייה ממוסדת. ואני גם לא מאמין שלימוד תורה שקול לחטיבת צנחנים. מה אתה יודע על נסתרות דרכי השם? לצד הדברים שמפחידים אותי בערוב יומי, טרם שימלאו ימיי, מה שמכאיב לי כל הזמן זה הטעות הנוראה שבן־גוריון טעה כשהוא הפך את הדת לכוח כפייתי מדיני. זה מפריע לי".

זה מפריע גם לי ואת זה יש לשנות.

• קודם
• הבא