בצלמו של מי

השטיח האדום גולגל, השמפניה הוחזרה למקררים ואבק הכוכבים טואטא על ידי עובדים פשוטים שהניחו את יסודות הזוהר, וככל הנראה לא טעמו ממנו כמות גדולה. כך תם לו טקס האוסקר השנתי. בטקס זה היה מועמד הפעם (לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר) סרט ישראלי בשם "חמש מצלמות שבורות" אשר לא זכה בסוף. בגילוי נאות יש לומר כי לא צפיתי בסרט, אבל על פי הבנתי ומספר קטעים שראיתי, הוא מדבר על תיעוד של המאבק וההפגנות של תושבי הכפר "בלעין" כנגד גדר ההפרדה ובייחוד כנגד התוואי שלה, אשר לטענת יוצרי הסרט גוזל אדמות פלשתינים ופוגע קשות באיכות חייהם.

אם לומר את האמת, לא נעצב ליבי כאשר ראיתי כי הסרט לא זכה. סרטים אשר מתיימרים להיות דוקומנטריים אך נעשים על ידי אדם או קבוצת אנשים בעלי השקפה פוליטית מובהקת, לעולם לא יהיו דוקומנטריה טהורה. משום כך, הם יציגו בצורה לא מאוזנת סוגיה כלשהי, בעיקר כשמדובר בהקשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני המר והארור. כמובן שמדובר בחשיבה אנוכית בעליל. באותה נשימה אומר ואדגיש כי סרטים אלה חשובים מאוד במהותם ומהווים חמצן לגופה של הדמוקרטיה הישראלית, גוף אשר חוטף לעיתים מחלות לא פשוטות עימן הוא צריך להתמודד.

ונחזור לכפרים. השמות בלעין, נעלין ופקיעין הם שמות אשר רצים אצל רבים מאיתנו בזיכרון החדשותי ומיד מתקשרים בהפגנות, הפרעות סדר, סכסוך ישראלי-פלשתיני.  טרם יוקלדו אותיות על ההפגנות באותם כפרים ועל מבצעי ההפגנות באותם כפרים, חשוב רגע לעשות סדר קצרצר בנפשות הפועלות:

בלעין - כפר פלסטיני הנמצא מערבית לרמאללה ומזרחית למודיעין עילית, ב"שטח B", שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית. בכפר כ-1,800 תושבים. בכפר הפגנות כנגד גדר הפרדה. ההפגנות מתקיימות בטענה כי תוואי מותיר מחוץ לכפר מעל רבא משטחו על פי החלוקה המנדטורית. נעלין - הוא כפר פלסטיני בהרי בנימין. באמצע 2008 החלה בניית גדר ההפרדה באזור הכפר, המפרידה ממנו כרבע מאדמותיו. בעקבות זאת החלו התושבים, תחילה לבד ומאוחר יותר בשיתוף עם ארגוני שמאל שונים, לפעול נגד הקמת הגדר המפרידה בין בתי הכפר לבין האדמות שמעברה השני. פקיעין – כפר אשר נמצא בשטח ישראל ומאוכלס ברובו על ידי דרוזים. אינו קשור למאבק על תוואי גדר ההפרדה.

תוואי הגדר רחוק משלמות-את זאת יש לומר בפה מלא.  ישנה גם פסיקת בג"ץ בנושא תוואי הגדר בבלעין, הקובעת כי התוואי אינו חוקי וכי יש להזיזו, כך שיתאים למצב המשפטי בשטח. מדינת ישראל לא נאותה עד לרגע כתיבת שורות אלו להזיז את תוואי הגדר ומכאן שאני יכול לומר שמאבקם של תושבי בלעין מוצדק וככל הנראה, גם מאבקם של תושבי נעלין. מבין אני לחלוטין מדוע ועל מה הם נאבקים.

המאבק מוצדק, אבל הדרך לא תמיד. איני יכול לקבל בלב שלם את אופי ההפגנות אותו אני רואה בתקשורת ובסרטוני וידיאו שונים. משפט זה מופנה בעיקר למפגינים היהודים, אותם יהודים-ישראלים המשתייכים לארגוני שמאל קיצוני וחוזרים שישי אחרי שישי לכפרים. ההפגנה היא זכות מלאה ומבורכת, אבל היא רק המתאבן לקראת שאר הדברים שרואים שם. ומה רואים שם? עשייה אינסופית של פרובוקציות, תוך ניסיון בלתי פוסק להציג את חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, אכזריים, רעים וברוטאליים. אף אחד לא נשאר נקי- זה כל החיילים, זה כל המפקדים, זה כל הצבא, זו כל המדינה. הם רואים בצבא את צבא הרוע והמוות ובחיילים את שליחיו. הדבר הזה מקומם ומעורר גועל ושאט נפש. הפלשתינים עוד רואים בנו אויב אכזר וכובש, נגע זר – אני יכול להבין זאת. את אותם היהודים אשר באו מהחברה הישראלית, חונכו בה, גדלו איתה ועליה, יצאו ממנה וניזונו ממנה- קשה לי מאוד להבין.

האם אותם ישראלים-יהודים מאמינים כי חיילי צה"ל רוצחים הם ? האם הם חושבים כי 99.9 אחוז מחיילי צה"ל רוצים לרצוח? רוצים להרוס? רוצים לפגוע ולהשחית? הרי במי מדובר? בטובי בנינו, בנערים צעירים, בני 18-21 אשר נקראו לשרת שירות קשה, דורשני ומסוכן ונשלחו על ידי ממשלת ישראל לאינספור משימות ואתגרים קשים פיזית ומנטאלית. הם אכן ממלאי הפקודות. לא קובעי המדיניות, לא הקברניטים. כואב לי לראות איך אותם מפגינים רודים בהם, עולבים בהם ועושים כנגדם פרובוקציות. דווקא נגדם, כי זה קל וזמין וכי הם, ורק הם, נמצאים שם בשטח. זו עליבות נפש, זו תחבולה עלובה ומסכנה. בשם רעה חולה אחת מבצעים רעה חולה שנייה – לא מתקבל על הדעת !

כתב ד"ר יריב בן אליעזר: "ראיתי פרומו של "חמש מצלמות שבורות", ובניגוד לכוונת היוצרים, רחמי נכמרו על החיילים הישראלים, שנקלעו לסיטואציה מקאברית ומתייסרים בה. נכון שהכוונה היתה להראות עד כמה הכיבוש אכזרי, אך לבי יצא דווקא אל החיילים ה"כובשים", ולא אל העיתונאי ה"נגזל" שבשם חופש העיתונות בישראל, כמעט זכה באוסקר".

וזו, כנראה, עוד סיבה, למה לא הזלתי דמעה ולא קימטתי את מצחי באכזבה כאשר נוכחתי לדעת כי הסרט "חמש מצלמות שבורות" לא זכה באוסקר. אסיים באיחול ליוצר הסרט ואומר בשיא הכנות- אני מאחל ליוצר הסרט שלא תישבר לו ולו עוד מצלמה אחת.

חצי האלף הגיע. שבת שלום

• קודם
• הבא