בריונים - משטרת ישראל נגד האזרח

כולנו למדנו, ודי מוקדם, שהמשטרה היא האחראית העיקרית לאכיפת החוק. זה נכון שיש את ההורים ואת הדודה נחמה ואת סבתא עליזה ואת המורה המדהימה מכיתה ד', שבאקט חינוכי הבהירה לנו שלמשוך בשיער הבנות זה ייהרג ובל יעבור, ואת המנהל, אליו פחדנו ללכת אחרי שמשכנו שוב בשיער של הילדה שמצאה חן בעינינו, ועוד דמויות כאלה ואחרות. בסופו של דבר, כולנו ידענו בע"פ ודקלמנו, תוך שליטה מופתית במילים ובלחן, את השיר "אם תיסע מהר יתפוס אותך שוטר, סע לאט, סע לאט".

כי זהו השוטר וזוהי המשטרה. זרוע האכיפה של החוק, זרוע הביצוע. זו שאחראית לוודא שאם אחרי משיכת שיער בכיתה ד' עברנו לתקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והטרדות, או כל מעשה אחר שנאסר בחוק - אנחנו נשלם עליו. כי מי שפורע חוק משלם, זוהי הנוסחא הבסיסית של שלטון החוק. הרעיון הבסיסי מאחורי הנוסחא פשוט -  אי אפשר לקיים חברה בריאה ללא חוקים. חוקים עומדים אך ורק בזכות אכיפתם ולא בזכות מר וגברת חליפה שחוקקו אותם.

במתמטיקה הפשוטה הזאת שולטים כולנו. למעט אנרכיסטים, לא נראה לי שמישהו חולק על סדר הדברים הקיים ועל נחיצות משטרה חזקה ואפקטיבית בכינון חברת מופת. אבל, וכרגיל ישנו אחד כזה, למגבירים את לימודי המתמטיקה החברתית שלהם, צפויה להתגלות בעיה מילולית, או שמא יש לקרוא לה בעיה חברתית, שנוצרת עקב מצב זה ואשר יש למצוא לה פתרון לא פחות טוב מהפתרון שהכניס משטרה לחיינו. אם המשטרה גורמת לנו לישון יותר טוב בלילה, הרי שהבעיה הזו אמורה להדיר שינה מעינינו, לנסוע איתנו באוטובוס, להרים שלט משל עצמה בהפגנה ולנקר בראשנו לא פחות מציפור הנקר הסורית שאוהבת לעשות חורים בגזעי עץ.

והנה הבעיה – אם המשטרה היא הגוף שאוכף את החוק, מי אוכף את החוק על המשטרה? זה קצת דומה למי מלמד את המורה, מי דואג לתנאים הסוציאליים של העובדת הסוציאלית ומי רושם דו"ח חנייה לפקח שחונה שלא כחוק. זה קצת דומה, אבל מאוד שונה. כי אם נרצה או לא, אחד היסודות החזקים ביותר והמדוברים ביותר של מדינה דמוקרטית נמצא ביד המשטרה. הכי אכפת לנו מאיך הם נראים, כיצד הם מתנהגים ומה הם משדרים. אנחנו פוגשים בהם כל חיינו, כמעט בכל אירוע ציבורי גדול/קטן כזה או אחר, קוראים עליהם בעיתונים ומושפעים מהם פעמים רבות. כל פעולה שלהם, בין שנרצה ובין שלא, משפיעה על חיינו באופן ישיר ועקיף, גורמת לזעזוע, לתחושות שונות ואף לעיתים- לשלילת החירויות שלנו. המשטרה היא אחד הגופים המשפיעים ביותר על האזרחים במדינה ומשום כך הבעיה של מי אוכף את החוק על המשטרה רק מתעצמת.

רק אל תגידו לי מח"ש. זה נכון שמח"ש (מחלקה לחקירות שוטרים), שלצערנו רק ב-2005 הוחלט (ברוב חוכמה) כי תהיה גוף נפרד ותיפרד מהמשטרה לשלום, היא הגוף שצריך ואמור לאכוף על השוטרים את החוק, אבל לא לשם אני מכוון. מח"ש היא המפלט האחרון לאחר שהמשטרה סרחה. זה כמו שהמשטרה היא המפלט האחרון לאחר שהחינוך כשל.

אני מכוון דווקא למשטרה עצמה, למוסר שלה, לאתיקה שלה, להתנהלותה. התחושה בציבור, לפחות בזה עמו אני בא במגע, היא לא קלה בכלל, אפילו קשה. העם איבד את האמון במשטרה, בשוטרים. זה לא בכולם, זה אף פעם לא בכולם. ההכללה נובעת מהתחושה הקשה שאופפת את הציבור. העם איבד אמון במשטרה. זה משפט נורא, נורא ואיום, קטסטרופלי. דווקא לא מדובר באמון ביכולתם של השוטרים לתפוס פושעים, ללכוד גנבים או לבצע מארבים לסוחרי נשים. מדובר בקשר הכה בסיסי ופשוט בין האזרח ההגון לשוטר. מדובר על היחס בין השוטר לחברה הרגילה, ההוגנת, הפשוטה. התחושה היא שהקשר ניתק כליל וכי השוטרים כיום הם פשוט חבורה של בריונים. זה קשה, זה צורם, זה לא נעים, זה מעיד על ריקבון במשטר הדמוקרטי, זה פוזל לכיוון שלטון הכוח במקום לכיוון של שלטון החוק, זה מעמיד אותנו באור אפל ורע אבל זוהי התחושה. אני מקווה שעוד לא הגענו למצב בו נהיה חייבים לומר בקול גדול – "זו לא רק התחושה, זה פשוט המצב".

זה לא איזה משב רוח שהביא איתו את המחשבות הקשות על המשטרה. זה לא חלום בו נראו לפתע שוטרים ביריונים. אלו המקרים שמדברים בעד עצמם. ולרוצים לדעת הרי לכם מקבץ:

ג'יג'או בימרו, סטודנט למדעי הצומח ויוצא יחידת מגלן, הותקף לאחר שנחשד כי שותף בקטטה. הוא רוסס בגז מדמיע, חושמל בשוקר ולבסוף זכה לשמוע פנינה מפי אחד השוטרים שקרא לו "תחזור לאפריקה".

סגן ניצב יוסי שפרלינג תועד חונק את הפעילה מאיה גורקין בהפגנה לפני שבועיים. שפרלינג טען שהיא קראה לו נאצי. גם אם זה נכון אי אפשר היה להישאר אדיש למראה החניקה הברוטאלית בה ראו אותו בבירור לופט בחוזקה את צווארה העדין של מאיה.

בני רחמים, תושב נווה דקלים אשר פונה במסגרת ההתנתקות, פוצה ב-45 אלף ₪ לאחר שקצין יס"מ הכה אותו בחוזקה ובברוטאליות. קצין היס"מ איים לשבור לו את העצמות וגרר אותו בכוח לתחנת המשטרה. הסיבה הייתה, אגב, נכותו של בני שלא אפשרה לו ללכת בקצב של שאר המפגינים.

אורן כהן, חבלן משטרה, ירה למוות בכלבו של שכנו לאחר שטען כי הכלב תקף אותו. אורן פונה לבית החולים אשר קבע בדו"ח כי לא נמצאו סימני נשיכה כלשהם.

במסגרת הפגנה נגד גירוש מסתננים, נגע אחד משוטרי היס"מ האמונים על הסדר במקום בחזה של אחת המפגינות. כאשר התרעמה על כך השיב "כולה נגעו לך בציצי".

ד', עובד בתחנת דלק, הפעיל בטעות את לחצן המצוקה. כאשר הגיעו השוטרים למקום והתברר להם ש-ד' לחץ בטעות על הלחצן, הם התנפלו עליו והחלו להכות אותו. בסיום עצרו אותו והמשיכו להכות אותו בתחנה.

קצרה היריעה מלהכיל. על כל מקרה מתועד, ישנם קרוב לוודאי עוד 3 לא מתועדים. זו חרפה, זו בושה, זו המשטרה שלנו וזה פשוט גורם לי לבחילה. אלו אנשים שמחשיבים עצמם כשומרי החוק. אותו החוק שעליו הם מתיימרים לשמור הוא החוק אותו הם מפרים בגסות, בברוטאליות ובהינף יד. הם יודעים כי הסיכוי לכך שיאכפו את החוק נגדם הוא קלוש. הוא קלוש, כי הרבה פעמים אין ראיות ובמילה של אזרח מול מילה של שוטר, השוטר הוא זה שבד"כ ינצח. למה להאמין לאדם ששוטר, מייצג החוק, מצביע עליו ואומר שהוא מפר אותו.

"כשהממשלה נגד העם, העם נגד הממשלה" נכתב על כמה שלטים של מפלגת חד"ש בכל מיני הפגנות. השלטים היוו גם רמז לכך שהמשטרה היא בשירות אדון וגברת חליפה, הפוליטיקאים שם למעלה, השלטון. אני לא חושב ככה. אני חושב שהבריונות נובעת מחוסר חינוך, מחוסר הבנה, מביצוע של עבודת המשטרה ברדידות בלתי נסבלת. המשטרה אינה משכילה להבין באופן מוחלט ושלם את השפעתה על החברה, את מקומה בחברה, את העיקרון הבסיסי שאומר כי תמיד יצפו בשוטר מאות עיניים, ימדדו את פעולותיו, הליכותיו ומנהגיו ויחלקו לו ציונים. האזרחים תמיד יישאו עיניים אל השוטרים על מנת לבחון אותם; האם הם שיכורי כוח, האם הם מנצלי סמכות לרעה. זוהי החובה שלנו כאזרחים. אחרת, איבדנו את החברה שלנו. קו דק מפריד בין שלטון החוק לשלטון הכוח, זה המכונה גם מדינת משטרה. מדינת משטרה אינה מדינה דמוקרטית ואם אין דמוקרטיה אז למה שנצפה ביפה והחנון!? הרי כל תרבות הפנאי מבוססת עלזה  שנחמד לנו. כיף לנו עם העובדה שאפשר להביע פה דעה חופשית, לצאת להפגנה ולומר מה שעל ליבנו, גם אם זה נגד מר חליפה כבדה ויקרה במיוחד.

במרחב הצר שבין שלטון החוק לשלטון הכוח צריכה המשטרה לתמרן. היא פשוט לא עושה זאת טוב. נראה גם שהיא לא רוצה לעשות את זה טוב. זה מתבטא במעשי השוטרים, בצורת הדיבור שלהם, בהתנהגות, ביחס, בדוברות המשטרה העלובה והלקויה ובמסר של "אנחנו לא חייבים דין וחשבון לאף אחד".

כך הפכו השוטרים לבריונים. מנופפים בתגים ורודים באזרחים. מרגישים נעלים ולא מכילים על עצמם את החוקים. כל אחד שריף, יודע מה נכון ומה לא. עושה את מה שלדעתו צריך, באיזו צורה שבא לו ושכולם יתפוצצו, או יפנו למח"ש. הוא החוק, הוא שלטון החוק, הוא לשון החוק, הוא המחליט. אחר כך זה כבר יטויח, יגובה על ידי הדרגים הגבוהים, הנזק ימוזער, יסנוורו את הציבור, ידברו גבוהה גבוהה ויעשו בוקה ומבולקה, כדי שאף אחד לא באמת ידע מה קרה.

אם שואלים אותי מי אוכף את החוק על המשטרה, התשובה שלי פשוטה. המשטרה. הרבה לפני מח"ש, מבקר המדינה או כל גוף כזה או אחר. אלו צריכים להיות עילית האנשים. לא מבחינת שכלית, מבחינה חברתית. הם אלה שמבחינים בין רע לטוב, בין  מותר לאסור, בין ראוי ללא ראוי, נכון ולא נכון, בין הולם ללא הולם, בין אתי ללא אתי. אלו שומרי החברה שלנו, המטפלים בתחלואיה, השומרים על חירויות הפרט והחברה. בזכותם אנחנו אמורים לישון בשקט בלילה. מי הם אם לא הם !? זה מתחיל, כמובן, מהמפקדים. אם המפקד בריון גם פקודו בריון. עוד נוסחא למתמטיקה החברתית שלנו.

ולנו האזרחים, ישנה חובה הצרובה בקוד הגנטי של אזרחים במדינה דמוקרטית  – אסור לנו להיות אדישים לבריונות המשטרה. אנחנו צריכים לעטוף את המשטרה ולאהוב אותה בבד בד עם זה שנבקר אותה בכל עת, נעקוב אחריה ללא הרף ונפגין, נחשוף ונתלונן על כל מעשה עוולה שלה. המשטרה היא שלנו והיא בשבילנו. היא מייצגת את הדמוקרטיה שלנו, היא שומרת על החירויות שלנו, היא 100 אחוז בשבילנו (כן, גם מוקד 100 הוא בשבילנו). אם נהיה אדישים ונגיד שאנחנו דמוקרטים ובד בבד ניתן לשלטון הכוח לתפוס את שלטון החוק אז מה נקבל?  זוהי משוואה שאף אחד לא היה רוצה לנסות לפתור.

• קודם
• הבא