אפשר לא להצביע העבודה, אבל לזלזל בה השמאל אינו רשאי

מהאיבה השמאלית לשלי יחימוביץ' היה יכול חייזר להסיק, כאילו גנבה הראשה מפלגת שלום. והרי מדובר בתנועה שבסוף העידן הקולוניאלי, מטמטום של מנהיגיה, סיבכה אותנו ב"מפעל התנחלויות", לא סיכלה אותו, גם כשחזרה לשלטון לרגע היסטורי ב-1992, ועם הסכמי אוסלו אף הרחיבה אותו כדי פיצול הגדה. עכשיו תובעים מיחימוביץ' וממפלגתה להוציא אותנו מן הבוץ, בניגוד לתשוקתה להנהיג תנועה חברתית, ברוח אותה תנועת עבודה ציונית: אין עם פלסטיני. האיבה ניזונה, כמובן, מהעובדה שמדובר באותו קהל מצביעים, אבל היא נעזרת במה שהשמאל סובל ממנו: הרבה צדקנות המכסה על מעט תודעה פוליטית.

כדי לדייק, יחימוביץ' היא יורשת "העבודה" המתפוררת מימי האינתיפאדה השנייה. זהו האירוע המכונן, שהפך את כל השמאל - לא רק את השמאל הלא-ציוני - לשוליים חסרי השפעה. שנות הרגיעה, אחרי "חומת מגן" (2002) וכניסת האמריקאים לגדה, הביאו תחייה ל"שמאל הרדיקלי", שאף פעם לא הצליח להקים לעצמו אפילו ארגון-גג מרכזי לפעילות בתוך ישראל. כמה מאות פעיליו מתפלגים מדי פעם, בטהרנות נרקיסיסטית. שמאל צעיר, שרובו לא פעל בעת האינתיפאדה השנייה, וזיכרונו אינו כולל את טראומת סתיו 2000 ואילך. עם הטראומה ההיא תצטרך כל אופוזיציה שמאלית להתמודד כדי לסיים את הכיבוש, ביחד עם הפלסטינים.

זה לא מה שמעסיק את העבודה. את השיח הביקורתי, הממוסד, נגד מדיניות המלחמה של בנימין נתניהו מובילה ציפי לבני. השיח של העבודה הוא שעתוק של המחאה. מנהיגיהם, פעיליהם, כולל אלה המנגחים עכשיו את יחימוביץ', מטעם חד"ש או מרצ, ודע"ם, אז, בקיץ 2011, לא דיברו אפילו על הסבת כספי התנחלויות לדיור בישראל. האסטרטגיה של העבודה היא המשך השתיקה ההיא. האם תתפוגג גם העבודה, כמו המחאה, או שמא יצמח ממנה שמאל? קשה לומר.

יו"ר העבודה טובעת בטקטיקה, עד שאי אפשר לדעת מה טקטי אצלה ומה עקרוני. מצע מפלגתה כולל אמירות מפורשות על שלום ועל זכויות המיעוט הערבי בארץ, בדומה למה שאמרה המפלגה הזאת בעבר. ואולם, תעמולת הבחירות מסביב החלה, הליכוד כבר דחס אותנו בקרונות לאושוויץ, ואין מענה פוליטי משמאל לספסרי השואה הללו. יחימוביץ', בניגוד גמור ללבני, בחרה לא להיות שם.

גם אם ההתקוממות הפלסטינית לא תפרוץ עד הבחירות, הליכוד יצייר את המדינה הפלסטינית, בשידורי התעמולה שלו, בעזרת מפות ואיורי בסיסים, שמהם יירו רקטות על מגדלי עזריאלי. יחימוביץ' מאמינה שאין היא נמענת של ספסרות הפחד הזאת. היא אינה מכירה בדיון שלא היא מכתיבה. כתוצאה מכך, דמותה כמנהיגה מחווירה בתודעה הציבורית. טקטיקה? לא ברור. היא אינה תוקפת, למשל, את החרדים, אף שהיתה נשכרת מכך. לעומת זאת, ב-1996, לדבריה, לא הצביעה בעד חד"ש, כלומר בעד הח"כים הערבים שלה, אלא "רק בעד תמר גוז'נסקי". האם זו לאומנות, או "טקטיקה"?

אבל עכשיו לפחות האופציות ברורות, והשאלה שצריכה להעסיק אנשי שמאל, כתמיד: כיצד מרחיבים כוח מהפוטנציאל האנושי המזומן. כך יש לשפוט גם את יחימוביץ'. למשל, מה תעשה סיעתה הגדולה באופוזיציה, כשתפעל, לצד ארגוני העובדים, לעת משבר התקציב הבא? העובדה שאפשר לשאול היום שאלה כזאת, על מאבקי עובדים וסיעת העבודה, מסבירה משהו ממה שעשתה יחימוביץ', בהנחה שמלחמה, או ההתקוממות הפלסטינית הבאה, לא תפורר לה את התוכניות.

אפשר כמובן לא להצביע בעד העבודה, בגלל עיוורונה, אבל לזלזל בה, שום איש שמאל אמיתי אינו רשאי.