למה עזבתי את מפלגת העבודה

שברון לב

אחרי 25 שנה קשה להיפרד.  זו הייתה מפלגתי מהיום שדרכה רגלי על אדמת ישראל.  הנהגתי את המשמרת הצעירה ברחובות בת ים, ייצגתי אותה באינטרנציונל הסוציאליסטי בבירות אירופה, וביתה ההיסטורי של המפלגה, ברח' הירקון 110 בתל אביב, היה כמו ביתי.  אפילו זכיתי לנזיפה מיצחק רבין, ז"ל, כשהעליתי את נושא הדמוקרטיה בסוריה בישיבת מרכז.  מאז שאני מכיר את עצמי, העבודה הייתה יותר ממפלגה. עבורי היא הייתה זהות של ממש.  כמה כואב שאינני יכול להצטרף לחגיגה הסוציאליסטית המדומה של היו"ר יחימוביץ.  אינני יכול עוד להיות חלק מהפרסה הזאת.  הגיע הזמן למתוח קו ולהגיד ביושר כי "ידיי לא שפכו את הדם הזה."

נטרליות מעוותת

ביום 23/3 התבשרנו על הפוגרום שערכו אוהדי בית"ר בעובדים ערבים בקניון מלחה בירושלים. זיכרונותיי הפליגו חזרה לשנת 1989, כשהותקף צעיר ערבי בחוף קיסרייה על ידי בריונים גזעניים. גייסתי אז את חברי המשמרת הצעירה בבת ים. הצטרפו אלינו חברי המשמרת מגבעתיים בראשותה של אורלי ביטי ונסענו יחד לביקור הזדהות אצל הקרבן בבקה אל גרבייה.  מה יותר טבעי וחשוב למפלגה סוציאל דמוקרטית מאשר לעמוד איתן נגד שנאה לאומנית? הרבה, כנראה. . .  למפלגת העבודה של היום זה פשוט לא מזיז.  שקט מוחלט.  מיום הפוגרום ועד שבוע לאחר פרסומו בתקשורת עברו 11 יום.  במשך תקופה זו הספיקה יו"ר מפלגת העובדה לפרסם 28 פוסטים בפייסבוק שלה מבלי לגנות, לזעוק, ואף לא להזכיר את האירוע ולו במילה אחת.  דברים אחרים כן העסיקו אותה.  שלי יחימוביץ ידעה להתייחס לשכר הבכירים, לרפורמה בתכנון ולריכוזיות במשק.  היא אפילו כתבה על הדירה שלה.  אולי, חשבתי לעצמי, היא פשוט לא עוסקת בספורט.  אבל טעיתי – היו"רית מצאה זמן ביום 3/4 לברך את עירוני קרית שמונה על זכייתה באליפות.  שם ה"אנדרדוג," כנראה, אינו ערבי.

בשנת 1918  יצא לאור ביוגרפיה של קארל מארקס מאת הסוציליסט הגרמני פרנז מהרינג.  בעשורים הסוערים שלפני עלייתו של היטלר לשלטון, מצא לנכון המרקסיסט הדגול לזלזל במשפט אחד הן באנטי-שמיות והן בפרו-שמיות. ממש ניטרליות מופלאה.  מפלגת העבודה הישראלית תחת הנהגתה הנוכחית הקימה לתחייה, כנראה, את הגישה המעוותת הזאת ולפיה מפלגת שמאל יכולה לראות בשוויון נפש את עליית הגזענות ולעבור לסדר היום. 

שורפים כאן מסגדים

בתחילת אוקטובר התעוררה המדינה לשריפת מסגד בכפר טובה-זנגריה. לסוציאל דמוקרט כמוני זה עורר אסוציאציות מחרידות: של שריפת הכנסיות השחורות ע"י גזענים לבנים בארה"ב בשנות ה- 60, ושל שריפת בתי הכנסת בגרמניה ב- 1938.  ההתקפה בטובה זנגריה לא היתה מקרה בודד.  במחצית השנייה של 2011 בלבד, אירעו לא פחחות מ-7 מקרים של חילול מסגדים ובתי קברות ערביים על ידי הימין הקיצוני.  נשיא המדינה יחד עם אנשי ציבור מכל גוני הקשת הפוליטית גינו את ההתקפה הגזענית.  ומי שתק?  דווקא שלי יחימוביץ, מועמדת דאז ויו"רית היום של מפלגת העבודה.

מיום כניסתה למרוץ לראשות העבודה ועד היום, גזרה יחימיביץ על עצמה – ועל מפלגתה – שתיקה פושעת מול גל הגזענות השוטף את מדינת ישראל.  בפייסבוק שלה ובפייסבוק של מפלגתה, יתקשה הקורא למצוא אזכורים בכלל למילים "גזענות", "ערבים" או "פלסטינים" לאורך כל התקופה הקשה הזו.  לא כששרפו את המסגד ברח' שטרואס בירושלים, לא כשהשחיתו בתי קברות ערביים ביפו, לא כשאנשי ציבור תקפו את שופט בית המשפט העליון הערבי היחיד, לא כשהימין קידם חקיקה גזענית, לא כשעקרו עצי זית של ערבים, לא מול פעילות תג מחיר.  כשניסיתי בעבר להעלות שערורייה זו לדיון ציבורי, טענו אוהדי יחימוביץ שאני מביא דוגמאות באופן סלקטיבי. אבל הפייסבוק פתוח וגלוי בפני כולם. מגיניה מוזמנים לבדוק את התיעוד בעצמם. אם לאחר מכן הם שבעי רצון ממה שהם מצאו, כנראה שאני והם חיים במדינות שונות.

קשרים מביכים

אני זוכר היטב את עידן האפרטהייד בדרום אפריקה, ואף זכיתי לפגוש את המנהיג האגדי, נלסון מנדלה, בביקורי ביוהנסבורג בשנת 1995.  היחס שלנו לאפרטהייד – כיהודים וכישראלים – לא הביא לנו כבוד.  מדינת ישראל קיימה קשרים ביטחוניים ענפים ומביכים עם המשטר הלבן. מצאנו, כמובן, תירוצים לכך.  ובו בזמן הצבענו בגאווה על יהודים דרום אפריקאים, כמו הלן סוזמן וג'ו סלובו, אשר התנגדו לאפרטהייד. מפלגת העבודה גינתה את השיטה ואחדים מנציגה אף הצליחו לרקום קשרים עם ארגונים שחורים שנאבקו לשיויון. אבל דבר אחד לעולם לא נעשה – לא על ידי ממשלת ישראל ולא על ידי אחת מזרועותיה של תנועת העובדה.  לעולם לא הענקנו לגיטימציה לאפרטהייד עצמה, לעולם לא הצדקנו אותה.

וכאן אצלנו, 45 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, מתבסס ומעמיק משטר דומה מתחת לאפינו בגדה המערבית, חמש דקות נסיעה ממשכן הכנסת ומבית נשיא המדינה.  אנו יודעים שגזל הקרקעות, בניית כבישים מופרדים על בסיס לאום, מניעה מוחלטת של זכויות אזרח לבני אוכלוסיה שלמה רק בגלל שהם ערבים – אנו יודעים שכל זה אינו מוסרי.  שנים רבות תירצנו זאת בסרבנות הערבית או בטרור, אך לרוב פשוט פטרנו את עצמנו מאחריות לחרפה בטענה שהליכוד היא זו ששולטת במדינה.  אבל היום מפלגת העבודה מוכתמת בשיתוף פעולה גלוי וישיר עם האפרטהייד בשטחים.  מאז שהעניקה יחימוביץ לגיטימציה למפעל ההתנחלויות מעל דפי עיתון הארץ בקיץ 2012 ("לא חטא ופשע. . .מעשה קונסנסואלי") גזרה היו"רית על עצמה – ועל מפלגתה – שתיקה פושעת גם בנושא הזה, ממש כמו בסוגיית הגזענות.    

יבוא היום ונסתכל אחורה – או מתוך מדינת משטרה השקועה בבוץ ההפרדה הגזעית, או מתוך מדינה דמוקרטית שידעה להתגבר על האפרטהייד ולפנות בזמן את ההתנחלויות – ונשאל איפה היינו.  מי שתק ומי מחה?  וכיצד היה שמפלגת העבודה אימצה לחיקה את הרעיון החולני-משיחי הזה שניתן לספח שטח ולהגדיר את תושביו כבלתי קיימים?  אני לפחות לא יכול יותר להיות מוכתם בהשתייכות למפלגה זו.

סוציאל דמוקרטיה מעוותת

חגיגת הסוציאל דמוקרטיה המעוותת של מפלגת העובדה חושפת את הסתירה הבסיסית שעלינו לפתור אם ברצוננו להציל את הציונות מהידרדרות לאתנוקרטיה פרימיטיבית נוסח סרביה של מילוסוויץ או סודאן של עומר אל-בשיר.  כיצד אפשר למחות נגד מחירי הדיור כאשר אזרח ערבי פשוט לא יכול לשכור דירה בעיר "יהודית" אפילו תמורת סכום כסף גדול?  איך אפשר להתייחס בכלל לתחבורה הציבורית כאשר תכניות לאומיות לפיתוח הרכבת מדלגות בכלל על כל ריכוזי האוכלוסייה הערבית במדינה? מה הטעם להתנגד לקיצוצים בשרות הציבורי ולהעלים עין מההדרה השיטתית של אזרחים ערבים מתעסוקה בשרות זה?  איך אפשר להעז לדבר על מצוקת עובדי הקבלן כאשר מסרבים להגן על עובדי ניקיון ערבים שמותקפים פיזית בגלל מוצאם?

כל סטודנט מתחיל במחשבה סוציאליסטית יודע שמרקס דרש קודם כל את השלמת המהפכה הליבראלית כתנאי למימוש זכויותיו של מעמד הפועלים.  אין דבר כזה סוציאליזם ללא שוויון זכיות אזרחי, כי מערכת אשר מנציחה אי שיווין פשוט אינה לגיטימית.  הדמוקרטיה היא התנאי הבסיסי לקיומנו כאן.  הרצל ידע זאת היטב כאשר תיאר, בספרו אלטנוילד, כיצד הובס מפלגה יהודית גזענית בבחירות עתידיות בארץ ישראל.  ידע זאת זאב זבוטינסקי כאשר חזה שערבים אף יישאו בתפקיד ראש ממשלה במדינה היהודית. חסרה לנו היום מנהיגות ליברלית-דמוקרטית, לא מנהיגים סוציאליסטים מדומים.

אז לאן הולכים?

אני מודה שזו שאלה קשה עבורי.  תבוסתה של ציפי לבני בקדימה העלתה להנהגת מפלגת האופוזיציה את הוגי "חוק דיכטר" הגזעני, יחימוביצים במכנסיים ללא דגלים אדומים.  מצד שני, אינני ממש מוצא את מקומי במר"צ)  אם כי עמדתם האיתנה נגד התנחלויות במזרח ירושלים מעוררת הערכה). אינני מזדהה עם קריאות ה"גוואלד" על כל מחבל שנהרג בחיסול ממוקד בעזה. אני, דווקא, מצפה מהמדינה שלי לאתר ולהרוג פעילי טרור המתכננים לפגוע בי.  אינני גם שותף לבהלה מפני עמדתה התקיפה של הממשלה בנושא האיראני, עמדה שהצליחה לגרום לסנקציות בינלאומיות חריפות וללא תקדים.  חד"ש, בוודאי, לא מהווה אלטרנטיבה בשבילי.  המדינה אומנם חולה ושקועה בלאומנות הזויה, אך על העיקרון הציוני – זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית -- לא אוותר בגלל בריוני הימין.  לא, אין ממש אלטרנטיבה היום.  אך קואליציה ליברל-דמוקרטית קום תקום.  במוקדם או במאוחר, תצמח כאן התאגדות שפויה של אזרחים – יהודים וערבים כאחד - אשר מבינים שהדמוקרטיה היא התקווה היחידה שלנו להתקיים במדינה הקטנה שלנו. וכשתקום ההתאגדות הזו, אני אהיה שם. 

• קודם
• הבא