יחסי הציבור של העבודה המאורגנת

החדשות הטובות: העבודה המאורגנת נמצאת בכותרות ובגדול. החדשות הפחות טובות: ההקשר והשירות שעושה החשיפה הזו לאיגודי העובדים ו-וועדי העובדים אינה תמיד חיובית, בלשון המעטה.

מאכזב לחזות בהבדל רמת האהדה, הן בסיקור התקשורתי והן מהבחינה הציבורית, לשביתות האחרונות – שביתת המשק למען עובדי הקבלן ושביתת הרכבת. המעניין הוא שדווקא השביתה למען עובדי הקבלן, שהייתה שביתה כוללת במשק ועל כן מכבידה ומקשה יותר, זכתה לסיקור אוהד יחסית בתקשורת והתקבלה לרוב בהבנה בקרב הציבור הישראלי. לרגע נדמה היה שערכי הסולידריות והערבות ההדדית – ערכים המעוררים זיכרונות של ימים אחרים, בהם צעדנו בגאווה מידי ה-1 במאי – שבים ותופסים מקום, גם אם לא מרכזי, בזהות הישראליות העכשווית. ניתן להניח שהתקשורת, המעט הצינית, לא צפתה התגייסות שכזו מצדם של וועדי העובדים למען עובדים שאינם קשורים אליהם בצורה ישירה. ההפתעה הזו באה לידי ביטוי בצורה חיובית בסיקור התקשורת, ממנה הדרך אל הקונצנזוס הציבורי קצרה.

מאבק עובדי הרכבת, העיצומים והשביתות שהגיעו בעקבותיו, לעומת זאת, זכו לסיקור עוין ושלילי, ובמידה רבה של צדק – לפחות מצד התקשורת והציבור. עם זאת, למרות שהבון טון הנוכחי הוא להשתלח בוועד עובדי הרכבת, יש לזכור: מאבק עובדי הרכבת הינו מאבק צודק וחשוב מאין כמוהו במערכה נגד הפרטת השירותים הציבוריים בישראל. העברת האחריות על תחזוקת הקרונות לחברה חיצונית, מיקור חוץ, היא הצעד הראשון בדרך לפיטורי עובדים. בעצם, זהו יותר מצעד. זהו סכר שאסור שייפרץ – העברת משימה אחת למיקור חוץ תביא להעברת משימות נוספות, ואלה יכניסו את הנורמה החדשה למקומות עבודה נוספים בשירות הציבורי, ומשם לסקטור הפרטי. בקיצור, כאוס.

אז למה מאבק בנושא צודק, שעלול לפגוע באזרחים עובדים רבים, זכה ליחסי ציבור עלובים כל כך? ובכן, כמו ברוב המקרים, הסיבה היא הדרך. מאבק עובדי הקבלן הצליח כי ההסתדרות, ועופר עיני בראשה, פעלו לפי כללי המשחק. עד לשביתה בפועל התקיימו עשרות דיונים בבתי המשפט, הציבור קיבל את כל המידע הרלוונטי בנוגע לפרטי המאבק והוכן במעוד מועד לאפשרות כי תתקיים שביתה. אף אחד לא הופתע, אף אחד לא שאל למה. במצב הזה הלחץ על העובדים וההסתדרות יורד משמעותית וגובר על הצד שמנגד.

ועד עובדי הרכבת עשו הכול חוץ מלשחק לפי הכללים. למרבה הצער, זה קרה עוד לפני המערכה האחרונה של המאבק, בשביתה הפתאומית שהוכרזה לפני כחודשיים עליה הוחלט באמצע הלילה והפתיעה את כולם – כולל הנוסעים – ועוד הרבה לפני כן במחדלים השונים, השריפות, האיחורים והעיכובים, שאמנם לא תמיד קשורות ישירות לוועד העובדים אבל יוצרות אקלים דעות שלילי מסביב לרכבת בכלל. למאבק הנוכחי הגיעו וועד עובדי הרכבת בנקודת פתיחה בעייתית, ולא השכילו לשפרה טרם הסלמת המאבק לכדי שביתה. הקיצוניות בה פעלו חברי הוועד, תוך חוסר התחשבות בגורם המשמעותי ביותר – נוסעי הרכבת – משמעותה בעיטה בדלי שמילאה ההסתדרות עם הישג עובדי הקבלן אך לפני שבוע.

חבל שכך, אך לאמצעי התקשורת לא הייתה ברירה אחרת אלא לסקר את המאבק באופן שסיקרה. הציבור לחץ, הוועד לא שיתף פעולה, לא פעל בחכמה ולמעשה הגיש לתקשורת על מגש של כסף שורה אייטמים לא מחמיאים בעליל, שאין טעם לחזור ולפרטם כאן. הנקודה היא שתדמיתה של העבודה המאורגנת, וועדי העובדים וההסתדרות עצמה נפגע. שוב התעורר השיח סביב האגרסיביות ושיכרון הכוח של הוועדים הגדולים – שיח שעלול לגרום נזק למאבקים עתידיים, ולא רק ברכבת.

כלי השביתה הוא כלי חשוב ויש לשמור עליו. אך חשוב מכך, יש לנהוג בו בתבונה. מאבק ללא תמיכה תקשורתית וציבורית נידון לכישלון. מידי שבוע נחתמים ברחבי הארץ הסכמים קיבוציים במקומות עבודה מאורגנים. הסכמים ששומרים על עתיד העובדים, זכויותיהם ותנאיהם הסוציאליים. לעיתים, המו"מ לקראתם מלווה במאבקים, לעיתים בעיצומים ולעיתים אף בשביתה – אך תמיד מתוך התחשבות וראייה עתידית לתמונה רחבה יותר. לכן טוב עשה עיני שלקח את המושכות לידיו. נוכחנו לדעת כי יש דרכים להיאבק תוך רתימת הציבור, אפילו במצב של שביתה. אין ברירה: מעמדה של העבודה המאורגנת אינו ברור מאליו ואינו יציב כבעבר. אם חפצי חיים אנחנו וערך העבודה המאורגנת חשוב לנו, עלינו לפעול מתוך הכרה שכזו בזירה התקשורתית והציבורית – למען המאבקים שלפנינו.

הכותב הוא יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב 

• קודם
• הבא