כשסתיו שפיר תגמור את עבודתה נדע איך משתמשים במסים שלנו

Thank you for rating this article.

עשר בבוקר ביום רביעי בשבוע שעבר, חדר ועדת הכספים בכנסת. ניסן סלומינסקי, יו"ר הוועדה מהבית היהודי, מנסה לפתוח ישיבה שנושאה שינויים בתקציב. חברי כנסת נכנסים ומתיישבים סביב השולחן האליפטי הגדול במרכז החדר תוך דיבור, קריאות וצחוקים.

"טוב רבותי, בוקר טוב", אומר סלומינסקי, "בואו נפתח את הדיון".
"סליחה", אומרת חברת הכנסת סתיו שפיר הישובה מרחק שני אנשים מסלומינסקי, רעמתה הג'ינג'ית בולטת על רקע הקירות החומים והבלוריות המאפירות, "אני רוצה להגיש הצעה לסדר היום".
"טוב, בוקר טוב", עונה סלומינסקי.
"הצעה לסדר בבקשה", אומרת שפיר.
"בוקר טוב, פותחים את הוועדה", אומר סלומינסקי.
שפיר: "הצעה לסדר בבקשה. חברי, חברי הכנסת..."
סלומינסקי: "טוב נו, בבקשה".

את השנה האחרונה בילו שפיר וסלומינסקי בהתנצחות על כמעט כל העברת כספים שנדונה בוועדה, אך הלחימה בעזה הביאה את יחסיהם הטעונים לשיא קרבי במיוחד. בזמן מבצע צוק איתן חברי ועדת הכספים היו בדיונים מרתוניים על חוק מע"מ 0%, ששר האוצר יאיר לפיד היה נחוש להעביר עוד לפני תום מושב הקיץ. שפיר, עד לאחרונה חברת הוועדה וכיום ממלאת מקום במסגרת הסכם רוטציה סיעתי (ללא זכות הצבעה), היא אחת המתנגדות הקולניות לחוק, וגם סלומינסקי הגיש התנגדויות רבות במהלך הדיון בו, אבל לפני כשבועיים פורסם כי לכאורה הוא הסכים לקדם את החוק רק לאחר שאושרה העברת 20 מליון שקל להתנחלויות (סלומינסקי טוען כי אין קשר בין הדברים, וכי הכספים הועברו להתנחלויות במסגרת החלטת ממשלה). שפיר פנתה בתגובה ליועץ המשפטי של הכנסת, בדרישה לבדוק אם סלומינסקי אכן התנה את אישור החוק בהעברת כספים. אך שכך המבצע, ומשרד הביטחון הגיע לוועדה כדי לדרוש מיליארדים משלו. סלומינסקי מנסה להעביר את הכסף, שפיר ואחרים מתנגדים. בישיבה שהתקיימה יום קודם התבקשו לאשר העברה להתנחלויות לשם "תגבור שעות פסיכולוגים, תגבור פעולות הפגה והעצמה לנוער, וגיבוש, לכידות והתמקצעות של מתנדבים", וגם לאשר קיצוץ של 120 מיליון שקל מתקציב התחבורה לטובת משרד הביטחון. שפיר התנגדה להעברה להתנחלויות ודרשה לדעת מאיפה בדיוק יילקח הכסף למשרד הביטחון. הדיון התלהט עד שסלומינסקי הורה על הוצאתה מהחדר.

למחרת, שפיר פונה אל הח"כים. "אתמול הגשנו מספר רביזיות שיש להן משמעות חברתית עמוקה. קיצוץ של 120 מיליון שקל בתחבורה, 300 מיליון שקל ממשק המים, קיצוץ למחוסרי הדיור. ומי מקבל כסף?"

סלומינסקי: "רק תקצרי".
"אנחנו מצביעים על העברה של 20 מיליון שקל לחוסן חברתי בהתנחלויות", ממשיכה שפיר.
"אל תסבירי להם, זה לא התפקיד שלך", קוטע אותה סלומינסקי.
"זה כן התפקיד שלי", אומרת שפיר.
"תן לה לדבר!" צועק יעקב ליצמן.

שפיר ממשיכה: "כל העיתונות מלאה היום בסיפורי דילים פוליטיים בין מפלגות קואליציה, ודווקא כאלה שהבטיחו פוליטיקה חדשה. הפוליטיקה לא צריכה להיות מלאה בדילים מלוכלכים. אם יש דילים כאלה — בבקשה תפרסמו אותם. שהציבור יידע כמה כסף עולה לו חוק המע"מ, כמה כסף עולים חוקים אחרים. הסכמים קואליציוניים צריכים להיות חשופים. אחר כך, כשאנשים שואלים למה לא עבר שקל לקיבוץ נחל עוז, למה קוצץ תקציב לרבש"צים, סליחה ניסן, אתה לא מקשיב לי וזה לא מכובד, למה לא עובר כסף לטיפול בטראומה של הילדים בדרום, למה לא עובר כסף לעובדים סוציאליים, ולמה לדברים אחרים יש כסף. לפחות לציבור יהיו תשובות. וניסן, אני מצפה שתתנצל על איך שהתנהגת אתמול, ושנתחיל לנהל דיון אמיתי על מספרים רציניים ולא רק מסחרה פוליטית".

"טוב טוב", אומר סלומינסקי, "תודה".

לא על תקן קישוט

שלוש שנים אחרי הקיץ ההוא, כך מנהלת סתיו שפיר את הקרבות שלה: בחדרי ישיבות, מול קובצי אקסל, בריבים יומיומיים עם סלומינסקי ובתפעול מיומן של תקשורת ההמונים ושלעמוד פייסבוק עם יותר מ-40 אלף עוקבים.

עד לפני כשנה נודעה שפיר (29) בעיקר בזכות אותו קיץ ברוטשילד, ובשל החלטתה השנויה במחלוקת להיכנס לפוליטיקה וארומת הזלזול שהתלוותה למירוץ הפריימריז שלה (בין היתר, יוסי ורטר אמר עליה שהיא "ג'ינג'ית, וזה אומר הכל"). שפיר הגיעה לכנסת בינואר 2012, נישאת על כנפי המחאה ומחויבת לייצג את דורה חסר הדירה והאופק הכלכלי. מאז ספטמבר 2013 היא מצליחה לעלות לכותרות באופן עקבי בזכות המאבק שלה לשנות מהיסוד את דרך הפעולה של ועדת הכספים, שלטענתה לוקה בחוסר שקיפות, שמטרתה לאפשר למיליארדי שקלים לעבור לכולנו מתחת לרדאר. בצעד יוצא דופן עבור חברת כנסת, היא אף עתרה לבג"ץ נגד השימוש המוגזם של האוצר בהעברות תקציביות, שהן דרכו של האוצר להזרים כספים לגופים, פרויקטים או משרדי ממשלה, לפעמים בין משרדים או בין פרויקטים שונים, גם לאחר שהתקציב אושר (ראו למטה). בדרך היא מצליחה להעלות לדיון ציבורי גם נושאים כלכליים מסובכים שזכו עד לא מזמן להתעלמות תקשורתית, יוצרת קואליציות מוזרות וגם רוכשת אויבים.

"היא מאוד מוכשרת, רואה תהליכים, חרוצה ויוזמת, ערכית ומעוררת עניין", אומר ח"כ ותיק. "החיסרון הוא שהיא עדיין לפעמים קצת בוסר, קצת ילדותית, קטנונית, נתפסת לזוטות, וכחנית מדי על דברים שהם לא במקום. היא צריכה להבשיל, אבל יש לה המון פוטנציאל".

בסוף יוני, יום לאחר ישיבת ועדת הכספים שהוקדשה לדיון במסקנות הוועדה למלחמה בעוני, עוד ישיבה שבה שפיר הטיחה האשמות בסלומינסקי, והוא מצדו דפק על השולחן בניסיון להשיב את הסדר, שפיר ואני נפגשות בבית קפה בתל אביב. היא מגיעה מביתה באופניים ומזמינה קפה ועוגת גזר. היא מספרת בהתלהבות על כנס של האו"ם בנושא תכנון עירוני בבוגוטה שאך זה חזרה ממנו. "אני חייבת להראות לך", היא אומרת ומתחילה להעביר תמונות בטלפון. היא עוברת בשניות בין סיפורים על שנת השירות שלה בטבריה לסיפורים מהוועדה. היא חביבה, כנה ואפילו מצחיקה. אני שואלת אותה על סתיו הלוחמנית שראיתי בישיבת הוועדה. היא נאנחת.

"אני צריכה לספר לך מה קרה לי בוועדת כספים", היא אומרת, "ואז תביני למה אני במלחמה".

זה לא דוקים

כשהגיעה לוועדה לראשונה, התיישבה שפיר לצד חבורת שועלים ותיקים. "איציק כהן היה סגן שר האוצר, רובי ריבלין (שיצא מהוועדה עם בחירתו לנשיאות, נ"ד) היה יו"ר הכנסת, ליצמן ומשה גפני היו יושבי ראש של הוועדה בעצמם ואני הכי צעירה בפער רציני", היא אומרת. "אמרתי שאני חייבת לקחת כמה חודשים לשבת ולהסתכל עליהם. להבין את הטריקים. באתי כל יום, הקשבתי וגם כשמשהו עיצבן אותי דיברתי מעט".

שנת הלימודים של שפיר הסתיימה בספטמבר 2013, שבועות ספורים לאחר אישור התקציב. ועדת הכספים כינסה ישיבה מיוחד בזמן הפגרה, כדי לדון ולהצביע על שינויים בתקציב. שפיר: "באתי לישיבה ונתנו לנו חוברת ובתוכה טבלאות עם פירוט: את הסכום הזה מעבירים מהסעיף הזה לסעיף הזה, את הסכום הזה מעבירים מרזרבות תקציביות. אני חברה חדשה בוועדה אבל לקרוא מאזן אני יודעת, ואני רואה שינויים בסך כמעט 15 מיליון שקל, וזה רק חודש לאחר אישור התקציב. ניסן אומר שזה נוהל רגיל, צריך רק להצביע. סבבה שאתה רוצה להצביע, אבל תן לעבור על הסעיפים. מה פתאום, הוא אומר לי, כך עושים כל שבוע. זה הקפיץ לי את הפיוז: אנחנו יושבים מול המון כסף, והבן אדם מסתכל על זה כאילו זה דוקים".

מה כל כך הרגיז אותך?

"תקציב המדינה הוא הדבר הכי חשוב שיש לממשלה נבחרת לעשות, הוא מגדיר את סדר העדיפויות של הממשלה. אז מה זה שווה אם הוא משתנה אחר כך בוועדת הכספים? במחאה ישבנו עם כלכלנים ושאלנו — מאיפה מביאים את הכסף? האם להציע קיצוץ בתקציב הביטחון? ואז אני נכנסת לוועדת כספים ומגלה ערימות של כסף, ערימות. הוא פשוט לא הולך למקום הנכון. אז באמת, למה שאנשים יאמינו לפוליטיקאים? אין להם שום סיבה, והם עוד לא יודעים איך זה מתנהל באמת".

"או ששפיר לא הבינה, או שהיא לא רצתה להבין", מגיב סלומינסקי, "העודפים המחויבים, שבהם דנו, הם כספים שכבר אושרו בוועדה בשנים קודמות, ומעלים אותם לאישור חוזר בוועדה כדי לזרז את העברתם. ביקשתי מסגן ראש אגף תקציבים להסביר זאת בישיבה, והיא הסבירה שוב ושוב".

למאבקה של שפיר שתי מטרות: להפוך את הכספים שעוברים בוועדה לשקופים יותר, ולגרום לכך שיהיו פחות העברות. דווקא הסעיף הראשון נחל הצלחה מפתיעה. שפיר התלוננה על כך שחברי הכנסת קיבלו את חוברת ההעברות רק בבוקר הדיון בוועדה, ולא קיבלו מספיק מידע על כל העברה לפני שהתבקשו להצביע, מה שאיפשר להעביר הרבה כסף בהיחבא. בתגובה הודיע סלומינסקי כי חברי הוועדה יקבלו מעתה את הרשימה חמישה ימים לפני ההעברה, ויוכלו לשאול את האוצר שאלות.

"בקדנציה הזאת, בגלל שכל נושא השקיפות תפס נפח עצום, אמרתי שאני עושה שינוי טוטאלי, פתחתי את הדיונים בוועדה לשידור ישיר, מה שאף פעם לא היה. חברי כנסת מקבלים שבוע לפני כן את סדר היום ויכולים לשאול שאלות. אני סופר דמוקרט ומאפשר לכולם לדבר", מסביר סלומינסקי.

שפיר טוענת שזה בזכותה.

"מה לעשות שכשהיא נכנסה בדיוק התחלנו לעבוד. אם את רוצה לזקוף את זה לזכותה, בבקשה".

"היא באמת הצליחה לחולל שינוי", אומר א', עיתונאי בכיר. "אני כבר 30 שנה יושב בישיבות הוועדה והדיונים על העברות תמיד היו בסוף סדר היום, יו"רים ישבו לבד ואישרו את ההעברות ונציגי האוצר לפעמים כלל לא טרחו להגיע. היא חופרת בנושא השקיפות כל שבוע, ועובדה שעכשיו בג"ץ חייב את האוצר לשנות את הנוהל".

משקיבלה שפיר את ההעברות, היא החלה לנבור בהן בחיפוש אחר יותר פרטים. לאן בדיוק הולך הכסף? לאילו גופים ועמותות? למי קשורים הגופים הנ"ל? מי קיבלו את הכסף בשנה שעברה? שאלות כאלה ואחרות היא מפנה לאוצר ולנציגיו בדיוני הוועדה, הרפרנטים, שהם פקידים בדרג נמוך ובינוני. ולעתים, כשהיא לא מקבלת תשובה, היא ממשיכה לשאול, בקול רם יותר. היא גם החלה להעלות את החומרים שהיא מקבלת לאתר מיוחד, וביקשה דרך עמוד הפייסבוק שלה לגייס מתנדבים שיעברו על החומר בחיפוש אחר פרטים מעניינים. לדבריה, כ–100 אנשים התנדבו. בישיבות היא יושבת עם לפטופ שעליו פתוחה תוכנה שפיתחה הסדנה לידע ציבורי, ובה מפורטות ההעברות שאושרו לכל סעיף בתקציב שנים אחורה: היא הח"כית היחידה, בינתיים, שחמושה במקור ידע זמין ומיידי כזה (הסדנה עובדת במקביל גם עם משרד האוצר, למשל, על יוזמת "תקציב פתוח").

התוכנה מגלה את הפער בין התקציב שמאושר בכנסת – תוך דיונים ארוכים במליאה ומידה רבה של תשומת לב תקשורתית – לבין הכספים שעוברים בפועל בוועדה וללא דיון ציבורי כלל. דוגמה אחת היא תקציב התמיכה בכוללים: ב–2007 אושרו במסגרת התקציב למטרה זו 173 מיליון שקל. תוך חודש קיבלו הכוללים העברה של עוד 120 מיליון שקל, וכעבור עוד העברה אחת קפץ תקציב הכוללים ל–554 מיליון שקל: פי 3.2 מהתקציב המקורי. ב–2008 הגדילו ההעברות את תקציב הכוללים פי 4.7, וב–2009 פי 1.3.

חזית ההתנחלויות וחזית האוצר

אולם אם בממשלה הקודמת הכוללים הרוויחו, הזוכות בממשלה הנוכחית הן ללא ספק ההתנחלויות, שנראה כי מעולם לא זכו לקומבינציה נוחה כמו זו של שר שיכון כאורי אריאל ויו"ר ועדת הכספים כניסן סלומינסקי, לשעבר ראש מועצת אלקנה, מזכ"ל גוש אמונים וחבר מועצת יש"ע. חקירותיה של שפיר הובילו אותה במיוחד למסלול התנגשות עם החטיבה להתיישבות, זרוע הביצוע של הממשלה בבנייה להתנחלויות. שפיר בדקה את התקציב של מחוז מרכז של החטיבה, שאחראי בעיקר על הבנייה ביהודה ושומרון: ב–2013 הוא גדל ב–2,333% לאחר אישור התקציב, וב–2014 הוא הספיק כבר לצמוח ב-1,848%. שפיר התנגדה פעמים רבות כל כך להעברות לחטיבה ולגופים אחרים המזוהים עם ההתנחלויות, עד כי ביוני השנה קיבלה מכתב מראש החטיבה דני קריצ'מן, שהודיע לה ולעמרם מצנע כי "התנגדותכם בוועדת הכספים לתקציב החטיבה להתיישבות גורמת לעיכוב שיקום מספר גדול של יישובים באצבע הגליל ובגבול לבנון, שמפלגת העבודה ותנועות ההתיישבות עמלו כל כך קשה להקימן... כדאי לכם ורצוי שתעשו חשבון נפש... ולא תביישו את האנשים ששלחתם להתיישב שם". שפיר רואה במכתב הזה איום מוסווה לאיבוד תמיכה ביישובים מסוימים של העבודה בפריימריז הבאים.

מהחטיבה להתיישבות נמסר כי "החטיבה להתיישבות לא תגיב לטענותיה של ח"כ סתיו שפיר. בכל הקשור למכתבו של דני קריצ'מן, היא מגיעה למסקנות הזויות".

המלחמה שלך היא גם נגד ההתנחלויות?

שפיר: "אחד הסיפורים שהצלחנו לחשוף הוא כמה הימין שכח את מדינת ישראל. להם יש מטרה אחת, לסחוף אנשים ליהודה ושומרון, והם משתמשים לשם זה במצב הכלכלי הקשה בתוך ישראל. זה מאוד קל. המדינה משקיעה 3,845 שקל בשנה בתלמיד בטבריה, ו–24,500 שקל בתלמיד בעתניאל שבהר חברון. רוב המתנחלים הם לא אידיאולוגיים, הם גרים שם כי רמת החיים יותר גבוהה, כל כמה שזה נשמע אבסורדי. ביום שבו ילד באלקנה יקבל כמו ילד בדימונה, נראה נטישה של ההתנחלויות. הפרויקט הזה, שלשמאל נראה כל כך עוצמתי, הוא בסופו של דבר לא עד כדי כך מצליח. 75% מהמתנחלים לא עובדים בהתנחלויות (לפי דו"ח של המועצה לשלום וביטחון מיוני 2012, נ.ד.). בשנייה שתסגרי את השאלטר, תחזירי אנשים הביתה. הימין יודע את זה, ולכן הוא צובר כוח פוליטי ומתמקד בהעברת כספים להתנחלויות. זו אסטרטגיה מאוד ברורה, וכל מה שצריך הוא לחשוף ולנטרל אותה".

"קיימתי דיון שלם בוועדה בנוכחות יו"ר החטיבה להתיישבות", מגיב סלומינסקי, "שהסביר לח"כים שיש לחטיבה תקציב בסיסי, ומעבר לכך היא משמשת כקבלן משנה של משרדי ממשלה שונים. ההעברות לחטיבה גם נובעות מכך שלא כל התקציב שאושר בשנה מסוימת מועבר באותה השנה, חלק מועבר בשנה שאחר כך במה שנקרא 'התחייבות להעביר'. החטיבה עושה הרבה דברים גם בתוך הקו הירוק, אבל הסיפור שהם מקדמים הוא שהחטיבה להתיישבות גונבת אותנו". "שפיר רואה את ההתנחלויות בכל דבר", טוען גורם המקורב לסלומינסקי, "בין אם זה שייך ובין אם לאו". ‬

מטבע הדברים, הקרבות של שפיר הקימו עליה כמה אויבים. "בתחילת המאבק באו אלי ח"כים ותיקים, ואמרו לי עזבי, יש סיבה לשתף פעולה עם המערכת הזאת", אומרת שפיר, "זה לא יעניין את התקשורת, את תבזבזי המון זמן ולא ייצא מזה כלום. עיתונאי ותיק נזף בי שאני מתעסקת בשטויות. אמרו לי 'את צודקת, אבל לא טוב לריב עם האוצר, מחר את תצטרכי להעביר כסף לתנועת נוער או למפעל שמתפרק ולא יהיה לך עם מי לדבר'". בכירים בסיעת העבודה מאשרים כי גורמים בכירים באוצר התלוננו בפניהם כמה פעמים על האגרסיביות של שפיר בוועדת הכספים וביקשו מהם לשכנע אותה להפסיק.

"אני יכול לספר לך שפעם אחת הוציאו אותי החוצה מהוועדה, ושאלו אותי מה אני צריך", מספר אלעזר שטרן, שותפה של שפיר למאבק, "או ליתר דיוק, אחד המאכרים הוציא אותי החוצה לשאול אם יש מטרה שאני רוצה להעביר לטובתה כספים. אבל הוא הבין מהר מאוד שאני לא מתכוון לשתף פעולה".

במשרד האוצר מתלוננים בעיקר על הסגנון של שפיר. "הרבה פעמים השיח איתה לא מקצועי. לא מצליחים להגיע לסוגיה מרוב שאלות, התחושה היא שזה שיח של כותרות", אומר גורם באוצר. "אנחנו מתרשמים שההבנה שלה בתקציב שטחית. היא מבקשת יותר מדי פרטים, זה כמו שיו"ר דירקטוריון סלקום יבקש לדון בחשבונית של לקוח בודד. היא נכנסת בפקידים וזה לא פייר. הם משרתי ציבור. היא יורדת עליהם אישית, כאילו כל הרפרנטים מושחתים ומחפשים עבודה אצל דנקנר".

באוצר טוענים שאי אפשר לעבוד איתך. אולי את מגזימה? אולי את מחבלת בעבודת הוועדה בכך שאת צועקת ולא ממתינה לתשובות?

"בתחילת המאבק חיפשתי תשובות בצורה תמימה, וראיתי שפעם אחר פעם מסבנים אותי ומשקרים לי. מה בן אדם סביר, שפוי, עושה כשהוא רואה שמטעים אותו? מה בדיוק כל כך מעליב אותם, השנים שבהן היה להם מונופול מטורף על כל משרדי הממשלה ואף אחד לא תקע להם מקל בגלגלים? עם הווכחנות הזאת עשיתי הרבה מאוד דברים שלאחרים אולי היה נוח שלא יזוזו".

אבל את לא מצליחה לסכל את רוב ההעברות. רובן עוברות בסופו של דבר.

"נכון. מה שאני כן יכולה לעשות זה פיליבסטר. בוועדת הכספים יש אנשים שנורא לחוצים להעביר את הכסף, אחרת זה גורם נזק מבחינתם, והדרך לסכל את זה היא לשאול אלפי שאלות על כל העברה תקציבית".

הקבוצה המפתיעה

אולם הנמסיס העיקרי של שפיר הוא, כמובן, סלומינסקי. "העצבים עולים לו לשמים, היא מכה בו באופן רציני", אומר גפני. "היא לא סתם מדברת. אנחנו כמובן חושבים שהממשלה הזאת לא שווה כלום ואנחנו מגבים אותה".

סלומינסקי עצמו התייחס לשפיר, מההתחלה, בזלזול מסוים. למשל, בישיבה מאוקטובר 2013, שבה הפריעה לרפרנט של משרד האוצר בשאלה על הנהלים. סלומינסקי ניסה שוב ושוב לגרום לה להקשיב לתשובת הרפרנט. "אני משתגע ממך, אני לא יודע, את בכיתה א'?" שאל לבסוף.

"מעולם לא התייחסתי לשפיר כילדה", מגיב סלומינסקי, "בהתחלה ישבנו והיו לנו כמה שיחות אבל ראיתי ששיתוף הפעולה לא יהיה בכיוון שהיא רצתה. תשאלי ח"כים כמו מרב מיכאלי או מיקי רוזנטל, שהם בעולמות אחרים לגמרי ממני אבל אנחנו יודעים לעבוד ביחד באופן ענייני. היא צועקת ומנסה לקחת לעצמה את זכות הדיבור — יש לה תחושה שמגיע לה הכל".

ניתן היה לפטור את היריבות בין שפיר לסלומינסקי ברקע השונה שלהם — הצעירה התל־אביבית, נציגת המחאה החברתית, מול המתנחל הוותיק, בשר מבשרו של ממסד הימין. אלא שחברי ועדה אחרים מיהרו להצטרף לשפיר בגיבוש אופוזיציה קולנית, אם על רקע התנגדות לממשלה, רצון בשקיפות או בגלל שהבינו שמדובר במכרה פורה של כותרות. שטרן, גפני, ליצמן, כהן ושפיר גיבשו בחודשים האחרונים אופוזיציה פנימית שהם קוראים לה "הקבוצה". "יש בוועדה גם הרבה דיוני עומק מורכבים שסלומינסקי מפגין בהם שליטה מצוינת בחומר", אומר שטרן, "אבל יש גם דיונים שבהם יש לו מה להסתיר. כשהוא מכניס לוועדה התנהלות חשודה ואינטרסנטית הוא חשוד גם אחר כך. מה לעשות, יש ענן מעל ועדת הכספים".

ענן שחור וכבד מרחף, למשל, מעל ישיבת הוועדה ב–11 ביוני, שזכתה לפרסום רב בשל העובדה כי סלומינסקי הגיע ב–9:00, לפני שאר חברי הכנסת, ואישר לבדו תוך דקות העברת 888 מיליון שקל למשרד החינוך — כולל 110 מיליון לישיבות המעודדות גיוס לצה"ל, 17 מיליון שקל ל"תרבות תורנית", 78 מיליון שקל לחינוך התיישבותי, 1.4 מיליון שקל לחינוך תורני ועוד. כשהגיעו חברי הוועדה לישיבה ודרשו דיון חוזר, סלומינסקי סגר את הישיבה. "יש ישיבות שאני לא מרשה לעצמי ללכת לשירותים, מחשש מה יקרה עד שאחזור", אומרת שפיר.

"הישיבות מתחילות בתשע, לפעמים יש חברי כנסת ולפעמים לא. מאיפה אני יכול לדעת אם הם יגיעו אחרי שמונה דקות או אחרי שעה?" אומר סלומינסקי, "קורה הרבה שאני מוצא את עצמי בחדר בלי חברי כנסת, רק עם אנשי מקצוע".

סלומינסקי אינו יו"ר הוועדה הראשון שמעביר העברות לבדו: גפני ספג ביקורת על מנהג דומה כשהיה ראש הוועדה בממשלה הקודמת. אולם נראה כי הדרישה לשקיפות מוגברת והאיבה כלפי סלומינסקי מימין ומשמאל מקשות עליו לנהוג בוועדת הכספים כפי שנהגו קודמיו.

"אני מתמודד פה עם ועדת כספים שלא היתה כמוה מעולם", מגיב סלומינסקי, "בדרך כלל קואליציה קמה על בסיס אידיאולוגי. לקואליציה הזאת אין בסיס כזה. מעולם לא קרה שהיתה כזו חשדנות בין ראש הממשלה ושר האוצר. החרדים לראשונה מחוץ לקואליציה, הם הוכו חזק והם באטרף. הייתי בעבר באופוזיציה בוועדת כספים ואם היתה העברה מוצדקת, העברנו אותה. כיום גם העברות מוצדקות הם לא מעבירים. כשהעברה לא טובה בעיני אני מחזיר אותה לאוצר, אבל העברות שכבר כן מגיעות לוועדה — אני אכן מנסה להעביר".

"להערכתי, חלק גדול מהעניין הוא פרסום", טוען מקורב לסלומינסקי, "כשאין מצלמות שפיר הרבה יותר רגועה".

טוענים שאת עושה את זה בשביל התקשורת.

שפיר: "כאמור, כשהתחלתי את המאבק כולם אמרו לי שלא יכתבו על זה. ישבתי בוועדה כשניסן אומר לי דברים מעליבים. לא בדיוק המשפטים שאת רוצה שהטלוויזיה תשדר".

כל אשה צעירה שתגיע לכנסת תזכה לאותו יחס?

"לא. כי הם יתרגלו. כיום נשים הן עדיין פחות מרבע בכנסת. לכנסת הכי קל להיכנס אם אתה גבר, עשיר ויש מאחוריך מקורבים חזקים. אבל זה חלק מהחוויה בהמון מסגרות שהייתי בהן. מה לעשות, עמדות הכוח במדינה הזאת עדיין גבריות".

באחת מוועדות הכספים, טרם תחילת הישיבה, שפיר יושבת ומעיינת בחוברת ההעברות כשמולה מנהלים כמה חברי ועדה, גברים כולם, שיחת חולין שאת נושאה אני לא מצליחה לקלוט, חוץ מהערה מבודחת של אחד מהם: "מה זה השטויות האלה? נשים צריכות להיות במטבח".

"סתיו שמעה?" שואל בן שיחו, "יש לך מזל שהיא לא שמעה". שפיר, הח"כית היחידה בחדר באותו זמן, מנופפת בניירות שבידה. "שמעה", היא אומרת בלי להרים את עיניה, "שמעה והתעלמה".

שיחת עידוד בשדרות

אולם בעוד המלחמה על ועדת הכספים ניטשת במלוא עוזה, פורצת המלחמה האחרת. בבוקר שבו נמצאת גופתו של מוחמד אבו חדיר אנחנו נוסעות לכנסת באוטו של שפיר, טויוטה היברידית משפחתית אפורה דמוית־ספינה. שפיר עוד לא שמעה על הרצח ואני מעדכנת אותה. "אוי ואבוי, זה מחריד, זה לא נשמע לי אמיתי", היא אומרת. אני מראה לה כמה מהתגובות העולצות על הידיעה בפייסבוק.

"נקרע לי הלב מלראות את זה", היא אומרת לי אחר כך, "מהרגע שסיפרת לי על זה, ממש קיוויתי שזה לא נכון. המחשבה על כך שאנשים שלנו הולכים ומבצעים משהו כל כך מכוער, קיצוני וחסר תכלית, מפחידה מאוד. כל הזמן שאלתי את עצמי, אז מה עושים?"

חמישה ימים לאחר מכן אני פוגשת את שפיר בכנסת, כדי לנסוע איתה לניחום אבלים בשועפט. אבל כבר אחר הצהריים גובר החשש להתלקחויות אלימות וקצין הכנסת מסרב לאשר לחברי כנסת לנסוע. אז אנחנו נוסעים לשדרות, לכנס סובלנות של תושבים עם המשמרת הצעירה של העבודה. סיון שור, העוזרת של שפיר, נוהגת, ברוך גורביץ', עוזרה השני, יושב מאחור, והשיחה נסובה סביב ארגון אירוע לציון שלוש שנים למחאה: האם כדאי להקים אוהל? לערוך אירוע בירוחם או באר שבע?

לאחר הכנס מתכנסים חברי המשמרת הצעירה במרכז הצעירים כדי לדון במצב. פעילים מקומיים מדווחים כי התא הגדול ביותר במכללת ספיר הוא של אם תרצו וכבר היו תקריות אלימות. בשדרות אין רופא כונן לשעת חירום. "מספר האנשים פה בחדר", אומרת שפיר, "הוא כל מה שצריך כדי להרים מאבקים סביב נושאים כאלה". בחוץ נשמעים כל הזמן הדי פיצוצים, ומישהי באה להודיע שהגיע הזמן לסיים, כי מי שנועלת את המרכז צריכה לחזור הביתה, הבנות שלה בהתקף חרדה.

בדרך חזרה שור לוחצת על דוושת הגז ושפיר פותחת את הלפטופ. "יופי, אפשר לעבוד", היא אומרת בחדווה. בדרך היא עונה על מיילים, מפרסמת סטטוס ארוך, מקליטה אינסרט לגלי צה"ל ומקבלת שיחה מאמא שלה. "לא משנה מה, השאלות של אמא שלי יישארו אותו דבר", היא אומרת, "נסעת לשדרות? את בסדר?"

שבועיים אחר כך שפיר מתקשרת אלי ונשמעת הרבה יותר מפוכחת. צה"ל בעזה, מניין חללי צה"ל והפלסטינים ההרוגים עולה בקצב ואירוע ציון שלוש שנים למחאה נדחה למועד בלתי ידוע. "דברים משתנים במהירות. האווירה בכנסת מאוד שונה ממה שראית", היא אומרת, "ואני למדתי דברים חדשים על היעדר מנהיגות ועל מה מותר לדור שלנו לדבר ולעשות חוץ מלהתגייס למילואים".

בשבועיים הבאים אנחנו מנהלות כמה שיחות. בוועדת הכספים נעצרה העברת 40 מיליון השקלים להתנחלויות, שאת חציה הצליח סלומינסקי להעביר שבועיים לאחר מכן, וגם חוק מע"מ 0% שלו התנגדה שפיר לא עבר בוועדה. מצד שני, שני המהלכים הללו עברו כמעט בלי תהודה בתקשורת, שהיתה עסוקה בדיוק בלא להגיד כלום כל היום באולפנים הפתוחים. לאחר המלחמה, כאמור, חזרה הוועדה לכותרות: ולאחר שסלומינסקי הוציא את שפיר מישיבת הוועדה בשבוע שעבר, פנה יו"ר העבודה יצחק הרצוג ליו"ר הקואליציה, בדרישה להדיח את סלומינסקי מראשות הוועדה.

ב"TheMarker" פורסם שעלות המלחמה מוערכת בשישה מיליארד שקל. איך אפשר לצפות עכשיו לקידום אג'נדה אזרחית?

"השאלה היא איך אנחנו עושים את החיבור. למשל, בסיורים בדרום גיליתי שעסקים רבים קיבלו פחות מ-20% מהפיצויים שהגיעו להם על עמוד ענן, ואחרים נתקעו עוד בשלב הביורוקרטיה. כסף יש: הסיבה שהיישובים בדרום לא מקבלים את הכסף היא שאין להם לובי כמו למתנחלים. פעם התרגילים המלוכלכים האלה, בשווי של מיליארדים מכספי הציבור, היו עוברים בשקט, אף אחד לא היה יודע. כיום הם נחשפים בשערי העיתונים, והציבור מבין כמה עולים לו המאבקים הפוליטיים ומי באמת מקבל ומי מפסיד".

בזמן המלחמה המפלגה שלך לא העבירה יותר מדי ביקורת. בעיקר הצדיקה את המבצע.

זה הסיפור של כל דור כאן, שמקווה שזו המלחמה האחרונה ומתבדה.

"אבל זיכרונות הילדות שלנו הם החתימה על הסכם שלום עם ירדן והתחושה שבהדרגה נגיע להסכם עם עוד ועוד מדינות ואז יהיה טוב. ולאט־לאט זה הפך לייאוש. ההבטחה כבר לא שם".

או שאולי הדור שלך ברח לך? אולי הוא כבר בפייסבוק עם הצל, אולי המגמה הסוחפת היום היא לאיים על עיתונאים ולהרביץ לערבים ברחוב?

"לא צריך להכפיש דור שלם. זה עדיין הדור שכשהגיע הטלפון הראשון מהצבא עזב הכל ורץ לצו 8, חצי מחברי לא ראו את הילדים והעבודה שלהם במשך חודש. אלו הסטודנטים שהתגייסו לתמוך בתושבי הדרום במקלטים. לצד זה, יש גורמים קיצוניים שמנסים ללבות את המלחמה הפנימית, ימין קיצוני שנזקק לשנאה והתלהמות כי אז הוא לא צריך לענות לשאלה, 'מה התוכנית שלו לעתיד שלנו?' אין ספק שהסולידריות של החברה הישראלית נפגעה, אבל התפקיד של מנהיגות הוא בדיוק לייצר סולידריות בכל מצב".

מקורס טיס ל"במחנה"

בשפיר מתקיים ניגוד מתעתע: בין חברת האופוזיציה הפרגמטית שצוברת מיומנות מרשימה במשחק הפוליטי, והאקטיביסטית הנצחית המחפשת עדיין אחר הסולידריות הישראלית האבודה. אולי אפשר למצוא את שורשיו בילדותה בנתניה ובפרדסיה, לאב רואה חשבון ואם מורה. אחותה, הצעירה ממנה בארבע שנים, נולדה עם PDD — הפרעה התפתחותית נרחבת.

איך חווית כילדה את הלקות של אחותך?

"כאחריות משפחתית, משותפת. הייתי חומה בצורה ולא איפשרתי לאנשים אחרים לפגוע בה, ואם מישהו העז לעשות את זה הוא הורחק. היא אהבת חיי".

הלקות של אחותה סיפקה לשפיר הצעירה נקודת מבט ייחודית. "במקומות האלה בולט מאוד הפער בין ילדים ממשפחה עם כסף, לילדים שמגיעים בלי. ילד שבא ממשפחה אמידה יותר עובר גם תרפיה בסוסים, במוזיקה, קלינאית תקשורת וסייעת שמצטרפת אליו, ומגיע לרמה הרבה יותר גבוהה. המערכת בלי תקציבים, מופרטת עד עפר, משכורות דלות לסייעים ועם חסר אדיר של כוח אדם. ולכן, האגדה שלפיה המדינה דואגת לנו נשברה אצלי בגיל מאוד צעיר".

שפיר הילדה חלמה להיות מורה ואסטרונאוטית ולהקים קיבוץ בנגב, ובילתה את רוב זמנה בהתרוצצויות בחוץ, בעיקר עם חבורות בנים, בטיולים ובנגינה. "בפסנתר, גיטרה, תופים, עוד וכינור", היא מפרטת.

את לא אובר־אצ'יברית בכלל, הא?

שפיר צוחקת. "אני לא מאוד טובה. מוזיקה היא אהבתי הגדולה, אבל אני לא מכירה מספיק כלים".

היא הדריכה בנוער העובד והלומד וכשהגיעה העת להתגייס, החליטה לעשות שנת שירות למרות התנגדות הוריה. היא בחרה להקים גרעין חברתי בטבריה. "בטבריה יש עשרות גרעינים, ובכל זאת כשהגענו לבית הספר גילינו מצב ממש כאוב. שימשנו לפעמים כמורים מחליפים, יועצים והורים חלופיים. בגיל 18 החלפנו את המערכת כמעט בלי גיבוי".

היא התקבלה לקורס טיס ול"במחנה", והחליטה ללכת לטיס. היא היתה אחת מ–12 בנות בין 300 בנים בקורס, ולאחר חמישה חודשים עפה בצ'ק 15. "קורס טיס היה מדהים", היא אומרת בעיניים נוצצות. "אין הבדלים בין בנים ובנות, עושים הכל ביחד, ולי לא היה כושר גופני בכלל. עברתי גיבוש בכוח הרצון, סיימתי אותו עם שברי מאמץ בשתי הרגליים".

לאחר שעפה מהקורס שפיר לא חיכתה שהצבא יקבע את גורלה אלא הופיעה במערכת "במחנה". "אמרתי, כבר עברתי את המיונים, ועכשיו אני רוצה לשרת כאן", היא מספרת, "פשוט המשכתי לבוא לשם כל יום עד שקיבלו אותי".

ב"במחנה" שירת באותם ימים יונתן לוי, בן גילה של שפיר מתל אביב. "היא כמעט לא היתה במערכת. היה לה מדור טיולים ובכל שבוע היתה מרימה טיול יותר משוגע מהקודם, חוזרת עם שריטות, סיפורי הרפתקאות. תמיד עם הגיטרה", הוא מספר. "היה לה חשוב לעסוק בכל מדור בנושא מעבר לטיול וזה עיתון צבאי, אז היו הרבה ויכוחים עם המפקדים. מתיחת גבולות בלתי פוסקת".

בעיה להתמודד עם סמכות?

"לא בדיוק. יש לה פשוט תמונה מאוד ברורה של איך הדברים צריכים להיראות, היא רואה בדמיונה חזון כלשהו והכל צריך להסתדר בהתאם. מנהיגה אבל גם סוליסטית, יודעת לעשות דברים לבד".

מה התכונה הכי טובה של סתיו?

"היכולת לחלום בגדול, והעקשנות. ללכת על זה. לשכנע כל מי שאפשר".

והתכונה הכי מעצבנת?

"העקשנות", הוא צוחק, "הדברים צריכים להיעשות בדרך שלה".

“עוד פרט שחשוב לדעת עליה — הבחורה לא ישנה", מוסיף לוי, "זה קטע ביולוגי וזה כך מהיום שהכרתי אותה. היא חיה על שלוש־ארבע שעות שינה בלילה, ורק לאחרונה האטה קצת את הקצב, כי בתחילת הקדנציה היא נהייתה ממש חולה. היא מרגישה שכשהיא ישנה, היא מפספסת משהו".

בתקופת ההתנתקות, שפיר, עדיין כתבת "במחנה", עברה לגור בגוש קטיף לצורכי סיקור. "זה היה קשה מאוד", מספרת שפיר על ההתנתקות. "למרות שתמכתי ביציאה מעזה, גם הרגשתי את הכאב של המפונים. הייתי בבית בנוה דקלים, גרה שם אשה שהיו צריכים שמונה חיילות כדי לפנות אותה, הם לקחו אותה בידיים וברגליים והתינוק שלה שכב לה על הבטן. עזרתי לחיילות להוציא אותה, ואת כועסת עליה שהיא עושה את זה לתינוק אבל גם מזדהה עם הכאב. ילדים שגדלו שם ומוציאים אותם עם חיילים, הצבא שאמור לשמור עליהם. היתה כזו שמחה לאיד אצל חלקים נרחבים בשמאל־מרכז, זה המקום שבו פועלים על אוטומט. האנשים האלה הם לא האויבים שלנו, פשוט יש להם מנהיגות שרואה רק אדמה, לא בני אדם".

להילחם במקום לרדת מהארץ

לאחר הצבא קיבלה שפיר מלגה לתוכנית מיוחדת ללימודי עיתונות וסוציולוגיה בלונדון במסגרת פרויקט מיוחד למנהיגים צעירים, פלסטינים וישראלים. מתוך 12 צעירים שיצאו לתוכנית, היא היחידה שחזרה לארץ בתומה. "חלק גדול מהחברים שלנו נמצא בחו"ל, וחלקם חזרו למחאה אבל לא נשארו", אומר לוי. "זה גם משהו שיש לה תמיד מול העיניים, שאנחנו מאבדים כל כך הרבה אנשים".

50% מבני הדור שלך רוצים להגר. איך זה שאת לא רוצה?

שפיר: "תמיד כשאני נוסעת אני מתגעגעת לכאן. ואני עדיין חושבת שאפשר לעשות כאן משהו. הכל קשור בסופו של דבר לפוליטיקה, ולכמה אנחנו מוכנים להשקיע בלבנות את הכוח שלנו. כרגע אנחנו חלק מקבוצה שאין לה הרבה כוח במדינה הזאת, ואני מדברת על האנשים השפויים. מספר גדול אבל קטן מבחינת כוח פוליטי. בכל סקר עמדות יש 50% שרוצים הסדר מדיני. אגב, אני לא חושבת שזה מספר שיישאר — הימין עושה עבודה מאוד טובה".

אנשים עייפים וציניים כי הם חושבים שאין תקווה.

"זה שהם חושבים שיש להם פריבילגיה להיות עייפים וציניים, זה הדבר שמעציב אותי באמת. אני מאמינה בכל לבי שיכול להיות כאן מדהים. ישראל יכולה להיות מודל לחיקוי מכל בחינה, בעיקר לאחר שנתעלה על עצמנו ונבנה חברה באמת שוויונית, כולל המיעוט הערבי. מתחת לכל הגועל יש פה בני אדם עם אופי אמיץ ונועז ועם המון שמחת חיים — וזה כשהעטיפה הביטחונית, המדינית והחברתית מאוד קשה. אז מי שמתייאש ובא לו לשתות את האספרסו שלו בפריז — בסדר".

"יש לי המון אמפתיה לאנשים, ביניהם כמה מחברי הטובים ביותר, שמהגרים כדי למצוא עבודה כי הם לא מצליחים להסתדר כאן. החברים שלי לא יכולים לקנות כאן דירה וחלקם גם לא אוטו. יש לי הרבה פחות אמפתיה כלפי אלה שהולכים בגלל שהם חושבים שאי אפשר לחיות כאן".

למה זה לא לגיטימי? אולי המחיר של להישאר ולהילחם גבוה מדי? האם חייבים לחיות במקום שבו גזענות וחוסר סובלנות הפכו לנורמה?

"איך אפשר לעזוב מקום שבו הגזענות הפכה להיות הנורמה, ולהשאיר את הגזענות פה? זו השאלה. את חיה בשלום עם זה שאנשים ימשיכו להרביץ לערבים בכיכר ציון? לא? אז תילחמי בזה. לא להגיד, הכל חרא אז אני אלך, אלא וואללה, הכל חרא ואני חלק מזה. אני יכולה לשנות את זה".

מה, להפגין? 300 שמאלנים בהפגנה, זה יעזור למישהו?

"אני חושבת שההפגנה הקטנה שאירגנו ב–2011 עשתה די הרבה".

ההפגנה ההיא היתה יוצאת דופן בכל מובן.

"ואנחנו ידענו שהיא תהיה כזו כשאירגנו אותה?"

הסלון המהפכני

בעת שהתגבשה ההפגנה הקטנה ההיא, התגוררה שפיר עם לוי בפלורנטין. זה היה לאחר שחזרה מלונדון, הספיקה כבר לגור בקומונה אלטרנטיבית, וגם להיות מעורבת בשלל מאבקים חברתיים. "מהרגע הראשון היתה לה תפיסה מאוד אוטופית לגבי דברים והיינו מתווכחים אינסוף על פוליטיקה", מספר לוי, "אבל אף פעם לא חשבתי שהיא תהיה חברת כנסת. לא שהיא לא נראתה לי מתאימה, אבל הדבר הפשוט – ללכת לכנסת ולצבור כוח, היה מעבר לדמיון שלנו. האנשים שם נראו לנו רקובים, מגעילים וחסרי עקרונות. זו בעיה חמורה של הדור שלנו".

אבל לא היה דבר אוטופי בחוויית חיפוש הדירה של לוי ושפיר בתל אביב. לוי: "אני זוכר שעברנו ברוטשילד בדרך חזרה מעוד מאורת עכברים והיינו כל כך עצבניים, אמרנו, כולם צריכים לעבור לגור ברחוב ודי, להפסיק לשלם לאנשים האלה כסף. חוויה רעה אך טיפוסית, של אדישות מוחלטת כלפי הצרכים של אנשים שמשלמים המון כסף. הדירה שמצאנו בסוף היתה מתפוררת, מתפרקת ורועשת, בלי זגוגיות בחלונות, אבל היה שם סלון גדול עם פוטנציאל לעשות דברים ביחד. כל מקום שסתיו גרה בו הופך לחלל ציבורי — היא תמיד אירגנה אירועים, מסיבות, הקראות, הבית היה מלא באנשים. המון כלי נגינה וספרים". על הקיר תלו פוסטר מהמהפכה הצרפתית.

לוי היה זה שהתוודע לדפני ליף דרך הפייסבוק, והזמין את שפיר לבוא איתו לשדרה עם אוהל כחלק מקומץ מפגינים. "חשבנו שזה יימשך שני לילות ויהיה לנו מזל אם יבואו 200 איש", הוא נזכר, "היו לנו תוכניות לסוף השבוע".

כשהעניינים התפתחו הפך לוי ליועץ התקשורת של המחאה, ושפיר שימשה אשת הקשר בין המאהלים השונים. לוי: "ידעתי כמה היא פרקטית, אבל בכל זאת הופתעתי. אני זוכר שדיברתי עם חבר שלנו שעזב לברלין שבועיים אחרי תחילת המחאה ואמרתי לו, 'אתה לא מאמין איך סתיו מנהלת את העניינים כאן'. מתהלכת עם האוזנייה הלוך ושוב, מפשרת בין מאהלים, משיגה תפוחים וסנדוויצ'ים למאהל בדימונה. היא יודעת להתאים את עצמה לנסיבות, ותוך שנייה היא הבינה מה צריך ועשתה את זה. מין קפיצה כזו. ראיתי את זה קורה שוב, כמה חודשים אחרי שהגיעה לכנסת".

פרופ' אמילי סילברמן, חוקרת במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, עמיתת מחקר בכירה בטכניון ובין מייסדי "הקואליציה לדיור בר השגה", פגשה את שפיר כששימשה חלק מצוות הייעוץ למחאה, ומאז מלווה אותה כמעין מנטורית לתחום הדיור. "פגשתי את סתיו ודפני ליף בכנס, הצגתי את עצמי כחלק מצוות הייעוץ למחאה וסתיו אמרה לי, 'תלמדי אותי על דיור'", מספרת סילברמן. "ישבתי איתה שעתיים ולימדתי אותה את הדו"ח שהכנו, וקצת אחר כך שמעתי אותה מסבירה אותו פי אלף יותר טוב ממני בהפגנות ובתקשורת. היא פשוט יודעת לספוג ידע, לחדד ולהבין, ולהוציא את העיקר בהקשרים נפלאים".

אבל האופוריה של הקיץ נגמרה בסוף, ואחריו הגיע חורף קודר וקיץ מתסכל, שבו ניסו שפיר ושותפיה לשווא להבעיר מחדש את אש המחאה. נועה (שׁם בדוי), חברה טובה של שפיר שמילאה תפקיד מפתח בקמפיין שלה לפריימריז, פגשה את שפיר כמה חודשים לאחר הפגנת החצי מיליון. "התפקדתי למשמרת הצעירה בעבודה, ובאחד הימים הרימו אלי טלפון ואמרו שיש מפגש וגם סתיו מגיעה לדבר. הגעתי ודי תקפתי אותה על זה שחלאס עם הניסיון להשפיע בחוץ, תיכנסי כבר ותרוצי בפריימריז, תהיי חברת כנסת. היא היתה בעיני הקול הכי חד, אידיאולוגי ופרגמטי של המחאה".

נועה הצטרפה לשפיר בניסיון להחיות את המחאה: “אירגנו ארבע־חמש הפגנות והן לא הזכירו את ההיקפים של 2011, באו אליהן רק כמה מאות פעילים. מכמה מההפגנות שאירגנו נאלצנו לברוח, כי הן הידרדרו לאלימות. הציבור עזב אותנו. זה היה מאוד עצוב".

"הדבר הנפלא והקשה במחאה היה העובדה שמאז היתה לנו מצד אחד הציפייה ששום דבר לא יקרה ומצד שני הציפייה שהכל יקרה", אומרת שפיר. "שנים לפני כן אירגנתי הפגנות וזה לא הצליח, ופעם אחת זה הצליח מעל ומעבר. אי אפשר לצפות את זה. באים אלי צעירים ושואלים, איך לארגן מחאה מצליחה. התשובה היא שאין תשובה. תוכנית הפעולה היחידה היא להמשיך לנסות".

הדור שהתכחש לפוליטיקה

ביולי 2011, שבוע לאחר הפגנה של 25 אלף איש, באה שפיר לכנסת בפעם הראשונה. "היה דיון גדול בוועדת הכלכלה על חוק הווד"לים, ונסענו כדי להגיד, תקשיבו לקולות שיש בחוץ. הם הסתכלו עלי כמו על ילדה. היום אני רואה את זה לפעמים בוועדות, יש נציגי ציבור שרוצים לדבר, אמהות חד הוריות או דיירי דיור ציבורי, אז נותנים להם להשמיע את קולם, שידברו. הח"כים מקשיבים ועושים מה שהם רוצים. כדי שמשהו ישתנה באמת, צריך כוח פוליטי".

בינתיים הקימה שפיר, עם אלון־לי גרין ופעילי מחאה נוספים, את "התנועה החברתית", שהיתה אמורה להמשיך את המאבק ברוח המחאה, אבל אז הגיעו שני לילות במאהל בשכונת התקוה. "היו שם הפגנות קטנות כמעט כל שבוע", מספרת שפיר, "ובאחת ההפגנות קפצו עלי חמישה שוטרים והשליכו אותי לטנדר עם עוד שני מפגינים. אחד מהעצורים שאל מה עשינו, והשוטר קפץ עליו והתחיל לתת לו אגרופים בבטן. העברנו לילה בתחנת המשטרה, עם עוד 30 איש, עובדות סוציאליות וקצינים שהשתחררו לפני שנתיים, ומתייחסים אלינו כמו זבל. זה היה נורא".

באחד הערבים בשבוע שלאחר מכן קיבלה שפיר הודעה: "בואי לתקוה, מפנים את המאהל".

"לא הספקתי להיכנס למדשאה, קפצו עלי שוטרים ועצרו אותי, אזקו את הידיים והרגליים ולקחו אותי לתחנה. העבירו אותי מחוקר לחוקר שצעקו עלי שהמחאה נכשלה, שהממשלה לא מקשיבה לנו ושאנחנו חבורת מפונקים. רציתי לכתוב במחברת שלי אבל לא נתנו לי. אז ישבתי ואמרתי אוקיי, אלו מגבלות הכוח שלנו. אנחנו יכולים להמשיך ולעשות מה שאנחנו רוצים, אבל יעצרו אותנו וירביצו לנו ולא בטוח שנביא עוד אנשים. בשיא המחאה הסבתות שלי באו להפגנות, אבל הן לא יבואו אם יש אלימות. ואז הבנתי מה קורה כשחוששים מכוח".

מי חושש מכוח?

"הדור שלי. זה דור שגדל לתוך מציאות מאוד מיוחדת ונזילה, הוא יודע ליצור קשרים עם אנשים בכל העולם, אבל התפיסה שלנו של כוח מאוד שלילית. נפגענו ונבגדנו על ידי בעלי הכוח. דור שגדל לתוך סיפור נורא יפה של סולידריות, שלא בא לידי ביטוי ביום־יום".

הימין בניגוד לשמאל, היא אומרת, "יודע לעבוד. הוא בונה כוח פוליטי, מתפקד. כמה אנשים בשמאל מתפקדים למפלגות? מעט מאוד. זו בדיוק ההתכחשות לפוליטיקה ולאיך שהדברים עובדים".

"בדיעבד, התנועה לשינוי חברתי היתה כישלון כי סתיו לא רצתה להכיר במנהיגות ובסמכות שלה", אומרת סילברמן, "אז היא עשתה את עצמה אחת מכולם — כמובן שהיא לא נתנה להחלטות שלא רצתה בהן לעבור, אבל לכאורה גם לא החליטה בעצמה. היא נאבקה קשות במנהיגות שלה. זה נראה לה יהיר, לא שוויוני. גם בהתלבטות על ההתמודדות לפוליטיקה, היה ברור שמישהו צריך להיות מועמד ומאוד ברור לכולם מה צריך להיות, אבל לא היה קל להגיד. היא היתה צריכה להאמין שהיא לא עושה את זה למען עצמה".

לשפיר ושותפיה לקמפיין היו בסך הכל שישה שבועות להתכונן לפריימריז. "היה פער נורא גדול בין הציפיות של כמה אנשים יגיעו להתנדב בקמפיין, למה שקרה בפועל", אומר אחד העובדים בקמפיין. "יחסית לקמפיינים אחרים היו הרבה מתנדבים, 60–70, אבל היתה ציפייה למאסות של המחאה. עשינו טלפונים לאנשים מהמאהלים אבל לא היה להם קל עם הסיפור של ההליכה לפוליטיקה. עבדתי בכמה מפלגות בקמפיינים מאחורי הקלעים ולא נתקלתי בחיים בארס כזה, במיילים בנוסח 'גנבת את המחאה'. לא מכיר הרבה אנשים שהיו יכולים לעמוד בזה".

איך היה לעבוד עם שפיר?

"קודם כל, הבחורה לא ישנה. היום שלה התחיל בשש בבוקר והסתיים בארבע בבוקר. והיא גם דרשה את זה מאחרים — היתה לנו שיחה לא נעימה שבה ישבנו אני והיא להתעדכנות, מה קורה עם זה ועם זה. היא דחקה אותי לפינה, 'מה בעצם עשית מאז שאתה פה, למה אני משלמת לך'. לא הכי נעים".

"ברור שקשה לעבוד איתי", מודה שפיר בכנות, "אני דורשת הרבה מאנשים. זה פחות ממה שאני דורשת מעצמי. מעצמי אני לפעמים דורשת דברים שמצריכים כוחות־על. אבל נדמה לי שאני משתפרת בזה".

אני שואלת אותה על דפני ליף, שרק לאחרונה אמרה בראיון ל"הארץ", ש"סתיו עושה יותר רעש מאשר משהו משמעותי", האחרונה בסדרת התבטאויות ביקורתיות שלה כלפי שפיר. שפיר דיפלומטית: "אני חושבת שהיא בן אדם מדהים שיכול להשפיע מאוד מבחוץ, יש לה את כל הזכויות והפוטנציאל".

לא מעצבן אותך לקרוא את זה?

"ברור שכן. הרבה פעמים בפוליטיקה את מוצאת את עצמך משחקת כאילו יש לך עור של פיל, והאמת היא שאת בעיקר צריכה להמציא אותו. אני יודעת שמקובל להיכנס למלחמת בוץ, אבל באמת שאשמח לעבוד איתה. הדבר שיצאנו לעשות ביחד יותר גדול מהשטויות האלה".

מאז כניסתה לכנסת, הצליחה שפיר לשמור לרוב על הדימוי הנקי שלה, ביוצא דופן אחד: התמיכה בבנימין בן אליעזר לפני הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, לפני שהחשדות לשחיתות שצפו סביבו במשך שנים הפכו לחקירה במשטרה. ולא רק שתמכה במועמד לא ראוי — שפיר גם הפנתה עורף לרובי ריבלין, שתמך בה בוועדת הכספים לא אחת מול סלומינסקי. למה? "היה לי חשוב שיהיה מועמד שמקדם את האג'נדה שאנחנו חלק ממנה", היא אומרת. "ברור שבדיעבד אני מרגישה עם זה רע. ישבתי עם פואד ושאלתי אותו את כל השאלות על השמועות, והוא הכחיש. על כל אחד מהמועמדים רצו שמועות".

אבל למה האמנת לו?

"בדיעבד, אחרי הגילויים, מכעיס אותי שהאמנתי. בעיקר מרגיז אותי כי בחודשים האחרונים, בגלל שכל הפוקוס שלי היה מוקדש לסוג השחיתות שאני מזהה כהכי גרועה שיש, הבחירות כמעט עברו לידי, לא ייחסתי להן חשיבות. זה היה כמעט טכני לעומת הדבר הזה שאני משקיעה בו את כל כולי. ברור שבדיעבד זו היתה טעות גדולה".
הנס הבא אינו נס

כיום שפיר גרה בדירה שכל חלונותיה שלמים, אבל יש בה עדיין משהו סטודנטיאלי. במטבח עומד מיני־בר, כי היא טרם הספיקה לקנות מקרר. כדי להכין קפה היא מציבה מקינטה על מבנה מאולתר של סכינים ומזלגות, שמונחים על הכיריים. בסלון שעונים אל הקיר גיטרה, כינור ועוד כלים, על הספה הפינתית הבז'ית ערימות עיתוני סוף שבוע וחוברת של ועדת הכספים. ליד שולחן המחשב ערימה של מפות טיולים וסימון שבילים. על הקיר תלוי פוסטר ממוסגר עם הכיתוב "ב' זה אוהל" ("הפוסטר הראשון של המחאה, חבר הביא לי"). על התחתיות לכוסות מצוירים גולדה ובן־גוריון. על מדף הספרים מונח רב המכר הכלכלי של תומאס פיקטי, "קפיטל". על מדף סמוך מודבק לוח ירוק כהה עם ציטוט של הסופר והפילוסוף הנרי דיוויד תורו: "All good things are wild and free".

"אני שוקלת לשמור שבת", היא אומרת כשאנחנו מתיישבות במרפסת, "רעיון מהפכני כזה. כותבים לי מאות מיילים, מתקשרים אלי ומבקשים דברים ואני מרגישה שאני חייבת לכולם דין וחשבון, וזה תמיד נגרר לשבת. אני לא יכולה לא לענות. גם כך אני בתחושות אשמה על כל רגע שאני לא עובדת. אם פעם יכולתי לשבת עם חברים לתוך הלילה, היום אני מחושבת וזה הכי עצוב לי. הכל מתוזמן, הכל מתועדף".

אני שואלת אותה על בן זוג. היא נועצת בי מבט. "היית שואלת אותי גם אם הייתי גבר?"

אם היית גבר צעיר ורווק, כנראה שכן.

היא מתרצה קצת: יש לה חבר כבר כמה חודשים, היא לא רוצה לחשוף את זהותו ורק אומרת שזה מישהו שהיא מכירה עוד מימי הנוער העובד. "נורא כיף להיות בזוגיות. זה הדבר הפשוט והיפה בתוך היום־יום, אין בו אינטרסים. כשמקום העבודה שלך כל כך ציני, כל דבר לא ציני הופך להיות כל כך טהור. אבל אין ספק שאי אפשר לחיות באורח חיים כמו שלי ולצפות ששום דבר לא יושפע ולא יוקרב בדרך. זה בא עם המון ויתורים".

איך מישהי כמוך, שלא מסתדרת עם מסגרות, עובדת בכנסת, מקום עם חוקים מאוד ברורים?

"אני קמה כל בוקר ויכולה לקבוע מה אני רוצה לעשות, למי אני רוצה לעזור. אני יכולה לבחור להתעסק בכל נושא שבעולם. עבור אקטיביסטית, זו העבודה הכי טובה שיש".

מה החברים שלך עושים?

"חלק באקדמיה, חלק בתקשורת, פסיכולוגית, עובדים סוציאליים. עובדים בעמותות. כמה ממלצרים".

לאף אחד אין כסף, בקיצור. איך את מתמודדת עם הפערים שנוצרו בינך לבינם?

"הפערים העיקריים הם לא בכסף. יש פערים בזמן החופשי. במקום שאני נמצאת בו, הדברים שאני חשופה אליהם".

איך את שומרת שלא להתקרנף?

"אני עושה טעויות כל הזמן. אני אעשה עוד מלא טעויות. זו הבטחה לבוחר. אבל אני נורא נזהרת שלא. הפחד לאכזב הוא מאוד גדול".

ובכל זאת, הכוח מפתה. הוא השחית כבר רבים וטובים.

"אני מרגישה שלמה לחלוטין להגיד לך: אין לי שום שלדים בארון וגם לא יהיו. אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה".

מה ההבדל מבחינתך בין קיץ 2011 לקיץ 2014?

"קשה להשוות את האושר והתקווה של 2011 עם החושך של השבועות האחרונים, אני כבר לא יכולה לספור את מספר הפעמים שהלב שלי נשבר. אבל אל תשכחי שגם רגע לפני המחאה אף אחד לא דמיין מה הולך לקרות ברחובות, וחודשיים אחר כך היו שם חצי מיליון איש. מבחינתי, זו הוכחה ניצחת לכך שאף אחד לא יכול לצפות את הרגע הנסי הבא. רק דבר אחד בטוח — הוא לא יביא את עצמו".

מסלול עוקף מליאה או שיטה הגיונית

10,000 שינויים, בהיקף של כמעט 30 מיליארד שקל, נעשו בתקציב של 2012 לאחר שאושר. במשרד האוצר מסבירים שזה בלתי נמנע, אבל מבטיחים שהיקף השינויים יקטן

מטרתן המקורית של ההעברות התקציביות המאושרות על ידי ועדת הכספים היא לאפשר גמישות בניהול תקציב המדינה, לאחר אישורו על ידי הכנסת, בהתאם למציאות המשתנה. "במשטר קואליציוני צריך לגבש רוב בממשלה ובכנסת ליוזמות שונות, צריך אפשרות שחלק מהתקציבים ישתחררו יותר מאוחר, כדי שיהיה אפשר להגיד, את זה קשה לנו לתת כרגע, אבל ניתן במהלך השנה", אומר גורם לשעבר באוצר, "זה לגיטימי אבל כמובן שצריך להיות מידתי וזו לא צריכה להיות הנורמה".

הבעיה, כך טוענים שפיר ואחרים, היא שהשימוש בהעברות מוגזם ומשמש לפרנסת גופים ומטרות שהח"כים חפצים ביקרם. מרכז המחקר של הכנסת הגיש ביולי 2013 דו"ח, לבקשת ח"כ זהבה גלאון והח"כ לשעבר זבולון אורלב, שבדק את השינויים בתקציב בשנת 2010 לעומת 2012. הדו"ח מצא כי בשנת 2012 נעשו בתקציב יותר מ–10,000 שינויים לאחר אישורו בכנסת, בהיקף כספי של 29.8 מיליארד שקל, גידול של 20.6% לעומת 2010.

חברי הכנסת זהבה גלאון ומיקי רוזנטל הגישו בינואר השנה הצעת חוק שנועדה להגביל את הסכומים שיכולים לעבור בהעברות תקציביות. "במקרים רבים ניכר כי מדובר בהעברות מתוכננות מראש, שנועדו להעביר סכומים נכבדים תוך הימנעות מתהליך של ביקורת ציבורית", נכתב בהצעת החוק. לפי ההצעה, העברות מעל לסכומים מסוימים יובאו לאישור הכנסת, כפי שמאושר התקציב עצמו.

השימוש בהעברות הכספים לצרכים קואליציוניים ידוע כבר שנים, וכשהחרדים ישבו בקואליציה הם העדיפו לדרוש את משרת יו"ר ועדת הכספים בדיוק מסיבה זו. כיום, כשיו"ר הוועדה הוא מהבית היהודי, מועברים כספים רבים להתנחלויות. בין היתר, 133 מיליון שקל ממשרד החקלאות לחטיבה להתיישבות באוקטובר 2013, שני מיליון שקל לוועד היישוב היהודי בחברון בדצמבר 2013, ובמרץ 2014 — 177 מיליון שקל ממשרד ראש הממשלה לחטיבה להתיישבות. יו"ר הוועדה סלומינסקי טוען, כי חלק מההעברות הן שארית משנים קודמות, הנובעות גם מכך שהחטיבה להתיישבות היא קבלן ביצוע של משרדי ממשלה לא רק בשטחים.

מעבר לפעילותה להגברת השקיפות, שפיר גם מתנגדת למספרן הגבוה של ההעברות. היא עתרה לבג"ץ בדצמבר 2013 נגד ועדת הכספים ומשרד האוצר, בטענה כי האוצר משתמש בהעברות כ"מסלול עוקף מליאה", ובניגוד לחוק התקציב. ב–18 ביוני 2014 הקציב בית המשפט העליון 90 יום למשרד האוצר ושפיר לגבש נוהל המוסכם על שניהם בעניין ההעברות התקציביות ושינויים בתקציב. "אם לא תגיעו להסכמות, חזרו אלינו", אמר הנשיא אשר גרוניס. הדיונים על נוהל מוסכם החלו רק השבוע, ולא סביר שהצדדים יגיעו להסכמה לפני תאריך היעד שהציב בית המשפט.

תגובת האוצר: "ראשית, נציין כי העלייה החדה בהיקף השינויים בתקציב ב–2012 נבעה בעיקר עקב העובדה שתקציב 2012 היה השנה השנייה בתקציב דו־שנתי, מה שיצר אי־ודאות גבוהה באותו תקציב. שינויים בתקציב בסדרי גודל של כ–10% הנם סבירים בהחלט בתקציב של למעלה מ–309 מיליארד שקל (התקציב הגבוה ביותר המנוהל במשק) וזאת כדי לאפשר לממשלה את הגמישות הנדרשת למימוש מדיניות. דוגמה לכך הנה תוספת תקציב בהיקף של כשלושה מיליארד שקל שניתנה לטובת מערכת הביטחון בשנת 2013. התוספת שבוצעה במהלך השנה לא היתה צפויה בתחילה, ומהווה כ–1% מהתקציב השנתי.

"עוד יצוין כי בשנתיים האחרונות משרד האוצר פעל בשני ערוצים מקבילים לצמצום היקף השינויים התקציביים. הראשון הנו תוכנית 'חריש עמוק' שהגדילה את גמישות המשרדים בתקציבם והשני הנו בשינויי נוהלי העבודה מול ועדת הכספים. כתוצאה מהצעדים שביצענו, אנו צופים כי מספר השינויים יקטן בכ–30% בשנת 2014 ביחס לשנים קודמות".

בנוגע למאבקה של שפיר ליתר שקיפות, אומרים באוצר, כי "שפיר עלתה על משהו נכון, האוצר עדיין פועל בהיבטים מסוימים כמו ב–85', אנחנו לא עובדים מהר כמו התקשורת, המחאה והדינמיקה של החיים בחוץ. האסימון הזה נפל באוצר כבר לפני כמה שנים והתחלנו לקדם כמה מהלכים במקביל להתאים את שיטות העבודה שלנו למציאות המשתנה ולהגברת השקיפות בציבור".

-------------------------------------------------------------

מה הוגן בשכירות הוגנת

בתקווה שהמושב הבא יביא איתו גם רגיעה, שפיר כבר מתכוננת להחזיר את מאבק שוכרי הדירות לכנסת

כשוכרת לשעבר של דירות מתפוררות בתל אביב, ואחת ממנהיגות המחאה שניצתה בשל שוק הדיור האכזרי, שפיר מנסה מאז תחילת הקדנציה לקדם חוק לשכירות הוגנת. עיקרי הצעת החוק: פיקוח על שכר דירה (בעל דירה רשאי להעלות את שכר הדירה ב–3% בשנה לכל היותר), הבטחת תנאי חיים נאותים על ידי בעל הבית (מים זורמים, שירותים תקינים, מנעול לדלת הכניסה), השכרה לתקופה של שלוש שנים ומגבלות על היכולת לפנות שוכרים. במקביל להצעת החוק היא הקימה את שדולת שוכרי הדירות בכנסת עם חיליק בר (העבודה) ואורלי לוי־אבקסיס (ישראל ביתנו).

כמעט במקביל להקמת השדולה במרץ, הודיע לפיד על הקמת צוות בתוך קבינט הדיור שיפעל לניסוח תזכיר חוק לשכירות הוגנת. לפיד הודיע כי הצוות יגיש תזכיר בתוך 60 יום, אולם חודשים אחר כך התזכיר טרם הוגש. "גורמים שמעורבים בעבודת הוועדה שלפיד הקים מספרים שהיא עדיין לא קרובה לסיום. מה שאומר שאנחנו חייבים לחזור ולעשות רעש כדי שנוכל להעביר את הצעת החוק שלי בתחילת המושב. רתומים למאבק הזה אנשי המשמרת הצעירה של העבודה, ועד שוכרי הדירות, קבוצות פייסבוק ועוד עשרות מתנדבים. וכמובן, ציבור שלם של סטודנטים שבחודשים אלה מחפש דירה לשנת הלימודים הבאה. אנחנו מחכים לרגיעה ועם סיום המלחמה נחזיר את מאבק הדיור", אומרת שפיר. אחת מטענותיה של שפיר נגד חוק 0% מע"מ של לפיד היא שהוא מיטיב רק עם צעירים שיכולים לקנות דירה מקבלן, ולא עם שוכרים. שפיר פנתה ליועץ המשפטי של הכנסת, אייל ינון, בבקשה לבחון את ההיבטים החוקתיים של החוק (ינון מצא כי קשיים חוקתיים אכן קיימים).

אך להצעה של שפיר יש גם מתנגדים. פרופ' עומר מואב, מהבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת וורוויק באנגליה ולשעבר יועצו של שר האוצר בעבר שטייניץ, טוען כי "בכל מקום שבו הפעילו פיקוח אפקטיבי על שכר דירה זה פגע בשוכרים, בראש ובראשונה בשל מחסור בדירות, חוסר איזון בין ביקושים והיצעים. זו בריחה מהתמודדות עם הבעיה האמיתית — מחסור בדירות". שפיר מביאה בתגובה דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת שנכתב לבקשתה ומצא מתאם בין רגולציה על שוק השכירות לבין קיומו של שוק שכירות פרטי חזק.

מלשכת שר האוצר נמסר: "הצוות לבחינת שוק השכירות יבחן מספר נקודות שעלו בהמלצותיו ולאחר מכן יביא את הנושא לדיון נוסף בין השרים".

-----------------------------------------------------------

הראיון המלא פורסם בעיתון הארץ.

• קודם
• הבא