הבחירות לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה, עוברות לסיבוב שני ושוב צריך לקבל החלטה - למי להצביע?
אבל, עבר חלף לו סיבוב ונדמה שהחברים חשבו אחרת ולסיבוב השני עלו עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' ולכן נדרש היה לשבת ולבחון מחדש - מי המועמד הראוי להוביל את מפלגת העבודה בשנים הקרובות? לשם כך, השתדלתי לבחון, אחד לאחד, את הטיעונים בעד ונגד שני המועמדים. עבורי, יש רק מסקנה אחת: עמיר פרץ הוא המועמד הנכון לראשות מפלגת העבודה.
אז אתם יכולים לקפוץ ישר לסיכום ... אבל תוכלו לגם לקרוא את הנימוקים המפורטים.
כמו שכבר הצגתי בעבר בניתוח "בחירות לתפקיד היושב ראש - למי להצביע?", ראוי לבחור את מי שיאחד את המפלגה, יתמקד בשיקומה ויפעל בשיתוף כלל החברים ולא מתוך מיקוד החוצה ושאיפה לכיבוש השלטון בכלל ורשות הממשלה בפרט. כי, כאמור - "במציאות שבה מפלגת העבודה חבוטה ומוכה, במספר המנדטים הנמוך בתולדותיה, מוסדותיה רק החלו להתחדש, מרבית סניפיה סגורים ואינם פעילים, הנהגתה מפוצלת והיא סובלת מבעיות תקציב ותפעול קשות ביותר. עבורי - הצלתה המיידית של המפלגה מקריסה מוחלטת, הוא היעד המרכזי בבחירת יושב(ת) ראש למפלגה.".
לכן, השאלה מי מביא הכי הרבה מנדטים ויהיה ראש ממשלה - היא יותר בדיחה מקאברית על מה שהייתה פעם תנועת העבודה, מאשר תחזית רצינית לעתיד.
יתר על כן, יומרה להביא מספר מנדטים כזה שיאפשר למפלגת העבודה להיות, לפחות, השניה בגודלה בכנסת \ לרסק את מפלגת קדימה \ להוריד את הליכוד לברכיים היא לעג לרש של מי שפשוט לא מכיר את המציאות התקציבית, התפעולית, המוסדית והתדמיתית של מפלגת העבודה בפועל. בניתוח קר ובהתחשב במציאות האמורה - נודה מראש על כל מספר מעל 15 מנדטים בבחירות הבאות (ומי שחושב שהתפקוד של המטה האישי שלו בפריימריס, מעידים על היכולת בבחירות לכנסת, מציג בורות מפחידה ממש).
לסיכום, לא שווה דיון. ההפך, כמה שפחות התבטאויות בנושא - ייתרון.
שני המועמדים מציגים משנה סוציאל - דמוקרטית דומה ויונקים, בסופו של דבר, מאותו שד. נזכיר כי מי שהכניס את שלי יחימוביץ' (האני מאמין) לפוליטיקה היה עמיר פרץ (ראו, כיפת ברזל חברתית). גם בחינת העשייה שלהם בכנסת ישראל תציג שותפות רחבה בחקיקה חברתית וסוציאלית. שניהם אף מתבטאים בחיוב, אחד על השני, בהיבט זה ומן הסתם דבר זה מאושש הנחה זו.
אם כי, חשוב להזכיר את חוק שכר המינימום שהוביל עמיר פרץ שלטעמי האישי ולמרות בעיות קשות בביצוע שלו, הרי שהוא בולט מעל שאר החקיקה האחרת של שלי יחימוביץ' שאמנם הנה ראויה ביותר, אבל עדין לא כוללת חקיקה "ראשית" ובעלת השפעה מערכתית דומה.
לסיכום, שיוויון בין שני המועמדים עם יתרון קל לעמיר פרץ.
לכאורה, קשה מאוד למדוד מראש את היכולת לעבודה בצוות, הקמת שותפות אמיתית והובלת שיקום מפלגת העבודה, מוסדות המפלגה, אמון החברים ובסופו של דבר המצביעים.
אולם, רק לכאורה - אם נבחן את ההיסטוריה של שני המועמדים ואת מעמדם בהווה, הרי שעמיר פרץ מכה את שלי יחימוביץ' שוק על ירך! מתוך סיעת העבודה הקיימת - אף אחד מחברי הכנסת והמועמדים לראשות העבודה לא בחר לתמוך באופן פעיל או סביל במועמדותה של שלי יחימוביץ'. עמיר פרץ, לעומת זאת, הצליח לגייס תמיכה של 3 חברי סיעה: איתן כבל, דניאל בן-סימון, ראלב מג'דלה ואף של מנהיגי עבר נוספים בתנועת העבודה.
יש שיאמרו - אין חשיבות לתמיכה בנקודת זמן זו. אני חולק! היא מעידה, יותר מאלף עדים, על יכולתו של עמיר פרץ להתפשר, לחלוק ולגייס שותפים לדרך חתחתים פוליטית
מהותה של מפלגת פוליטית שהיא מהווה פלג של אנשים בעלי מאפיינים רעיוניים דומים המבקשים לקדם בשיתוף פעולה והדדיות. נכון, מפלגת העבודה מייצגת זרמים רבים ולכן לא סביר לייצר אחדות מושלמת. אולם, שלי יחימוביץ' לא מצליחה לייצר אחדות ושיתוף אפילו לא עם חבר סיעה אחד מראש! איך היא מצפה להוביל מפלגה שלמה לתהליך שיקום ארוך וכואב? זה נכון, היא זוכה לתמיכה רחבה של אנשי תקשורת, סלבריטאים ואנשי רוח ... אולם כמעט אף אחד מנבחרי מפלגת העבודה לא הביע בה תמיכה גלויה ונחרצת! בחירתה לא מתקיימת מחוץ למפלגה אלא בתוכה ולכן תמיכה זו אין לה חשיבות כלל בקבלת החלטה לגבי מועמד לראשות המפלגה עצמה.
התשובה שתציג שלי יחימוביץ', לטיעון זה, תהיה שהיא לא מתעסקת בפוליטיקה נמוכה. ובכן, טיעון כזה רק מחזק את חסרונה ובעיקר את חוסר ההבנה או הרצון להטמיע את המשמעות של עשייה פוליטית. כי מהותה של הפוליטיקה היא פשרה, ויתור ובפרט עסקאות קח ותן המאפשרות את קיומה של שותפות אמיתית (נתת לי, אתן לך וחוזר חלילה) בניגוד למשחק סכום אפס של המנצח לוקח הכול. כי במהותה, מפלגה מהווה אוסף של אנשים, של רצונות, של מתחים ושל היכולת הלולינית להביא לפישור, לויתור ולהסכמה הדדית. מי שרואה בפוליטיקה מקצוע ובוחר שלא לדבר עם אנשים בגובה העיניים, להתעלם מהצרכים שלהם ולדרוש ציות עיוור ללא תמורה ובהתבסס על הנחת צדקת דרכו - כאילו לא מבין את הסביבה בה הוא פועל.
האמירה של שלי יחימוביץ' שאינה מבטיחה דבר, לעומת עמיר פרץ שחוזר ומצהיר על נאמנותו לחבריו לדרך, מראה את חוסר היכולת שלה לפעול בתוך וכחלק מגוף פוליטי חי ונושם הדורש גמישות רעיונית (לא מתוך ויתור על עקרונות, אלא מתוך הרצון לקדם את אותם עקרונות על דרך הפשרה) ולא התבצרות בתוך תפיסת עולם של משחק סכום אפס בסגנון Winner Takes it All.
לעומת זאת, דווקא במדיה שנתפסת כחברתית ביותר, מובילה שלי יחימוביץ' בגדול על פני כל המתחרים ועמיר פרץ בפרט. אם נתייחס לניתוח "הפריימריז בעבודה: הקשר בין פעילות במדיה חברתית להצלחה בקלפי" הרי שלעובדה זו יכולת ניבוי לגבי ההצלחה בבחירות. אולם, נדמה שזהו סוג של ניצחון פירוס בהיבט התאמתה של יחימוביץ' להובלת גוף פוליטי הדורש שיתוף. הרי מה מהותו של הקשר דרך רשת האינטרנט - שהוא מבטל את הצורך ביחס האישי, החם והמלטף, את המגע הבין-אישי המיידי, הצורך להקשיב ולתת חיבוק, להתפשר ולוותר. הקשרים החברתיים ברשת האינטרנט מביאים לידי ביטוי - קרירות, ניתוק ואפילו התכסות בכסות מזוייפת משהו ... לא בטוח שמי שמתבסס על פעילות רשת כזו, הוא אדם הראוי להוביל בפועל גוף פוליטי המורכב מאנשים אמיתיים ולא אוואטרים.
לסיכום, נצחון סוחף עבור עמיר פרץ (עם יתרון קל לשלי, בהיבט של מיצוי הטכנולוגיה).
לכאורה, דווקא עמיר פרץ אמור להיות זה שידו על התחתונה - בהיבט זה. אולם, אם נתייחס לתקופה שבה ישבה מפלגת העבודה בממשלת נתניהו, תחת אהוד ברק כיושב ראש המפלגה כתקופת ההשוואה בין השניים ... הרי, שבאופן מפתיע מצטיירת תמונה שונה.
עמיר פרץ, בדומה לחברי מפלגה רבים אחרים, הגיע למשבר אמון מוחלט עם יושב ראש המפלגה אהוד ברק והתנגד באופן נחרץ להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. על רקע זה שהוא אידאולוגי באופן מובהק, גיבש סביבו סיעת מיעוט (ביחד עם חברי הכנסת איתן כבל, דניאל בן-סימון וראלב מג'דלה) וביקש לפרוש ממפלגת העבודה. אהוד ברק סיכל מהלך זה. לכן ובאופן מוצהר, תיפקדו ארבעת חברי הכנסת כסיעה עצמאית ואף הקפידו להצביע באופן עקבי כנגד הממשלה.
חברת הכנסת שלי יחימוביץ', לעומת זאת, שיחקה על כל המגרש - מצד אחד, הקפידה לצאת בהצהרות לוחמניות כנגד הממשלה ומצד שני לתמוך בה בכל הצבעת אי-אמון (אודה לתיקון, לנתון זה - באם נפלה טעות). לעומת זאת, כל פעם שנחה עליה הרוח האידיאולוגית, הקפידה להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע לפי טעמה האישי.
כעת, נשאלת השאלה - איזו סמכות פוליטית ומוסרית יכול כל אחד מהשניים להנחיל לסיעה שיובילו כיושבי הראש שלה בפרט ובכלל אל מול כלל חברי המפלגה?
נדמה, כי אין כאן תשובה חדה וברורה. אולם, לטעמי האישי התנהלותו של עמיר פרץ ראויה יותר ומעצם העובדה שהצהיר על רצונו לפרוש ולתפקד כסיעה לעומתית לעומת המשחק התמידי של שלי יחימוביץ' בתחום האפור ומתוך העדפת האינטרס האישי על פני זה של המפלגה בכלל וציבור בוחריה בפרט.
לסיכום, תיקו.
יצחק רבין מפורסם באמירה שלו - "אני אחליט, אני אנווט" (בחירות 92'). רבים יסכימו כי לרבין הייתה אכן את הסמכותיות, הרקע והיסטוריה של עשייה לגבות אמירה כזו.
אבל גם עמיר פרץ וגם שלי יחימוביץ', עם כל הכבוד, אינם יצחק רבין והרקע, הניסיון והסמכותיות שלהם אינם מאפשרים הצגת עמדה שכזו.
למרות זאת, נדמה שמי שכותב עבור שלי יחימוביץ' נאומים, ציוצים וסטאטוסים על הקיר - לא מבין את הדקות הזו. מעבר מהיר על הציוצים בחשבון הטוויטר שלה, בפרסומים על הקיר בפייסבוק ובאתר שלה מגלים שימוש נפוץ, נרחב ובלתי מוגבל במונחים כמו "אני ...", "עשיתי ...", "אמרתי ..." ואף התייחסות לעצמה בגוף שלישי בסגנון "שלי ....". שימוש בגוף ראשון ובהתייחסות לאני ועצמי באופן תמידי - משדר חוסר רצון ו\או יכולת לעבוד בשיתוף ותוך חתירה ליחסי עבודה הדדיים והתמקדות באני האגוצנטרי.
באתר של עמיר פרץ ובפרסומים אחרים שלו ברשת, נפוץ למדי השימוש בגוף שלישי (רבים - לא יחיד, כמו במקרה של שלי יחימוביץ') המציג לפחות ניסיון לחזית של אחדות, שיתוף וחתירה לגיבוש חזית מאוחדת. מצד שני, בחירתו לקבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון בממשלת אולמרט גרם לאובדן אמון וסמכותיות קשה ביותר אצל קהל חברי מפלגת העבודה.
לסיכום, נצחון בנקודות לעמיר פרץ.
אצל שלי יחימוביץ', במילה אחת - כלום.
כדי להוכיח את הנקודה, הכי פשוט להפנות אתכם לאתר האינטרנט שלה ולחוד לכם חידה: "גולשים יקרים, אנא עזרו לי לאתר את פרק המצע המדיני - בטחוני של המועמדת לראשות מפלגת העבודה". אחסוך לכם את הטירחה, פרט לראיון המפורסם בהארץ (אחלה ראיון, דרך אגב) - מתחמקת שלי יחימוביץ' (באופן לא אלגנטי, יש לומר) מכל התבטאות חד-משמעית בנושאי חוץ וביטחון. יתר על כן, בכל פעם שהיא נשאלת, בראיון טלויזיוני, בנושא זה - היא מתריסה את המראיין\ת לשאול אותה שאלה ישירה וכאשר זו מוצגת היא מתחמקת באופן פתלתל מהצגת עמדתה.
עמיר פרץ, לעומת זאת, הציג מאז ומעולם עמדה יונית מובהקת (חבר השמיניה בעבר) והיה שותף לאין ספור פורומים ויוזמות בתחום (ראו, לדוגמא, חברותו בשדולה למען פתרון שתי מדינות). ואם עדין, עמדתו לא מוכרת או ברורה לכם - הנה ראיון שלו בנושא זה.
לחוסר הבהירות, באשר לעמדתה של שלי יחימוביץ', בנושא המדיני - בטחוני יש סיבה והיא גם מציגה אותה. על פיה, מפלגת העבודה חטאה בהזנחת העשייה הסוציאל דמוקרטית ובכך איבדה את קהל תומכיה וכתוצאה מכך נחלש כוחה עד כדי חוסר יכולת לעשייה מדינית - בטחונית. נקודה זו, בהחלט ראויה ונכונה.
אולם, למועמד לראשות מפלגת העבודה - מפלגה השואפת לשלטון (או לפחות, לשותפות בשלטון), מפלגה הרואה עצמה מייצגת חתך רחב באוכולוסייה - חייב\ת להחזיק ולהציג עמדה חדה וברורה בתחום זה.
מפלגת העבודה אינה מפלגת נושא (נישה) והיא חייבת להציג עמדה ברורה במגוון של נושאים אחרים, פרט לחברה ורווחה. מי שמתעלם מכך (ולא משנה הסיבה להתעלמות) אינו יכול לכהן בתפקיד יושב ראש המפלגה.
לסיכום, נצחון סוחף לעמיר פרץ (אם כי פרסום מצע מדיני - בטחוני באתרה, ישיג לפחות תיקו עבור שלי יחימוביץ').
על הניסיון של עמיר פרץ, אין חולק - החל מעברו המוניציפאלי, דרך הובלת ארגון עובדים גדול כמו ההסתדרות הכללית, חברותו בכנסת והפעילות הפרלמנטרית העשירה, ראשות מפלגת העבודה וכהונה במשרד ממשלתי בכיר (עוד אחזור לכך). גם אם אפשר להתווכח לגבי ההצלחה, בחלק מהתפקידים שמילא - הרי ברור כשמש כי עמיר פרץ הוכיח יכולת בניהול מערכות גדולות, הובלת קהלים גדולים ובפרט גופיים פוליטים מרוכבים הטרוגניים ושבהם נדרש להתייחס לכל פרט באופן אישי ובצמר גפן.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מההחלטה השערורייתית של עמיר פרץ לקבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון, תחת אהוד אולמרט. עמיר עצמו מציג נימוקים שונים להחלטתו - אולם במציאות ההחלטה הוכחה כשגויה וכזו שגרמה נזק למדינת ישראל. מצד שני, חשוב להדגיש כי לאחר סיום מלחמת לבנון השניה הוכיח עמיר פרץ כי בתקופה שנותרה לו תיפקד כאחד משרי הבטחון הטובים שהיו לנו. די אם נזכיר את החלטתו החברתית לקדם את פיתוחה של כיפת הברזל (לא החברתית, הטילים שמגינים היום על דרום המדינה) והובלת תהליך שיקום צה"ל לאחר סיום המלחמה ובפרט מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל.
שלי יחימוביץ', לעומת זאת, מציגה קורות חיים הכוללים עשייה עשירה בתחום העיתונאות, הנחיית תוכניות רדיו וטלויזיה, דרך חברות בכנסת הכוללת עשיה מרשימה ביותר בתחום החקיקה הסוציאל דמוקרטית ואף הובלת ועדת כנסת. זהו - אין פה אף תפקיד רוחב הכולל ניהול של יותר משני אנשים (עוזרת פרלמנטרית ונהג\ת, מטעם הכנסת) או הוכחת יכולת בניהול ותפעול גופים פוליטיים מרוכבים כמו מפלגת העבודה.
מן הסתם, יעלה הטיעון של הפעילות העניפה של שלי יחימוביץ' בגיוס תומכים ותפעול מטה הבחירות שלה. אולם, עם כל הרצון הטוב - הרי ברור לכול שאין דין תפעול היררכי של מטה כזה כדין עבודת צוות מתוך שיתוף והקשבה (כאן המקום להפנות אתכם לפרק "שותפות ועבודת צוות" לחוסר היכולת שלה לייצר מהות כזו אפילו במהלך מסע הבחירת שלה).
אפילו אם נאמץ את הטיעון כי שלי יחימוביץ' פועלת בתוך מפלגת העבודה כבר מספר שנים ולכן הוכיחה יכולת לפעול בתוך האורגן החי הזה. הרי, שכל פוליטיקאי השואף לתפקידים בכירים - ראוי לו שיקפיד לצבור ניסיון בתפקידי רוחב ושר זוטרים. הכרות עם מערכות המנהל הציבורי, הדרכים להתמודד עם הפקידות, בדרגים השונים דורשת נסיון מצטבר של שנים.
דווקא במפלגת העבודה - יש לנו נסיון כואב עם מועמדים ראויים שנבחרו להובילה וכשלו באופן מוחץ ובהתבסס על חוסר ניסיון פוליטי או ניהולי ... די עם נזכיר את עמרם מצנע להבהרת העניין.
לסיכום, אין תחרות - עמיר פרץ מנצח (עם הסתייגות בולטת, בגלל בחירתו בתפקיד שר הביטחון).
בהתבסס על הניתוח שלמעלה, המבוסס ברובו על מידע שניתן לאיתור עצמאי ברשת - כך שלא חייבים להתבסס דווקא על המקורות שהובאו כאן, נדמה שהמסקנה הנה חד משמעית -
עמיר פרץ - יכול, מסוגל וראוי להוביל את מפלגת העבודה.
למה?
שלי יחימוביץ', לעומת זאת -
לכן, שלי יחימוביץ', לא ראויה בשלב זה, להוביל את מפלגת העבודה.
מקווה שעזרתי.