עמוד הבית מאמרים מדינת הגיבנת
 

מדינת הגיבנת

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
רפא    ראשון, 07 אוגוסט 2011 13:12
Share

מה מוציא המוני ישראל לרחובות? הפעם באמת יוצאים המונים למחאה נמשכת. על מה? על מי? ומה המשמעות הפוליטית של מחאה המונית זו?

הבא נחזור על מה שברור לכולם. המחאה אינה מחאת המקופחים המקצועיים של המדינה. המחאה היא של ציבור שהוא "חוט השדרה" של החברה בישראל. האנשים ברחובות הם אנשי עבודה ועמל, לרוב בעל ואישה, בעלי השכלה ומקצוע מפרנס, צעירים בגילאי 25-40 המרימים קול מנומס אך תקיף "נמאס לנו". המיאוס הוא מיאוס מהמערכות ככלל, הפוליטית, הכלכלית, החברתית והמקצועית, מערכות שעבורן, עד כה, ציבור המוחים, היה חסר חשיבות ונוכחות. קול המחאה הנשמע היום הוא הקול החנוק של "מקטרי ימי שישי", קול שהזלזול בו היה מופגן בריש גלים. כל ארבע שנים, מקצועני הפוליטיקה עשו להם הרגל להתחנף לקהל שהוא "חוט השדרה שלנו", הוסיפו קצת שטיפת מוח מדינית/ביטחונית, הפחידו, במידה, אבות ואימהות ומיהרו לעסקיהם החשובים, איך יטיבו עם כל מי שאינו חלק מ"חוט השדרה".

"חוט השדרה" של המדינה הוא במהותו ובחירתו ציבור ממלכתי, במשמעות הממלכתיות של בן גוריון: אחריות הכלל על הכלל, במדינה ובחברה. הביטחון, המילואים, העמל, המיסים, הרווחה הם מנת חלקו היום-יומית. עד כה טוב ויפה. אך מתברר שמדינת ישראל, מזה שלוש עשורים, אינה מדינה בה הממלכתיות חוגגת אלא הסקטוריאליות, משמע שקבוצות מאורגנות (לטוב ולרע) יוצרות אזורי כבידה היונקים את מירב המשאבים החברתיים לטובתן, הייחודית והמוגבלת. נתאר חלק מאזורי הכבידה האלו, שהם, לא פעם, גיבנת על גבו של "חוט השדרה".

גיבנת ראשונה – מערכת הביטחון.

מערכת הביטחון היא למעשה אוסף רחב של גיבנות, לפעמים אחת כבדה משכנתה. נזכיר כאן רק דוגמא קטנה אחת. כל פיפס שזחל כמה שנים במטבחי הצבא, בנשקיה (שאין מה להתאמץ בה, ימים ולילות), בחדרי תדרוך למיניהם או בהסעת עגבניות זכאי לפנסיה תקציבית כבר בגיל 45. לביטחון צריכים הטובים ביותר, ואת הטובים ביותר חייבים לתגמל ולרפד. פנסיה זו מכיס "חוט השדרה" נשאבת.

גיבנת שנייה – מערכת הבנקאות

לא נתאר כאן איך מצמיחים גיבנת מכוערת שכזו רק נזכיר שגיבנת זו טומנת ידה הארוכה בכיס של "חוט השדרה", כדי להבטיח (שומו שמיים) יציבות פיננסית למערכת הבנקאית ובדרך (איזו מקריות) היא מטביעה אוסף קטן של פקידים לתוך עושר מופלג ובונוסים מופלאים. איך מצליחים לעשות זאת? בדרך פשוטה להפליא. הבנקים הם קרטל, שהחוק הישראלי, דרך המחוקקים שלו והפקידות הבכירה, מודעים לחשיבותו העליונה...לייצוב עתידם של המחוקקים והפקידים הבכירים.

גיבנת שלישית – ההסתדרות

המגן של פועלי ישראל אינו כבר, מזה שנים לא מעטות, אלא דוברם של סקטורים אלימים, המחזיקים את ההסתדרות והמדינה בביצים והם, וועדי עובדים של חברת החשמל, של נמלי ישראל, של מקורות (ועוד אחרים רבים שהשתיקה יפה להם). אלה עושים בתוך המדינה כבתוך שלהם ומשמעות הדבר היא ריפוד משווע של עובדים בעלי כישרונות בינוניים (ואנחנו נדיבים) המחליטים על תקני עבודה, הקובעים שלחפירת בור מסכן, צריך להוציא שישה עובדים, שלושה רכבים ואנא, לא לשכוח הבונוס.

גיבנת רביעית – טייקוני המדינה

אלה הטייקונים שרכשו בזול נכסי המדינה, המנצלים בחצי חינם נכסי  הציבור, המפעילים צבאות של לוביסטים בפרוזדורי הכנסת, שכל תפקידם, למנוע תפקוד נאות של המוסד המחוקק, שרוכשים בעזרתם הנדיבה של וועדות כנסת ופקידות בכירה בנקים וחברות ביטוח, המקצות בחזרה הלוואות במחיר מוזל...מוזל... כדי לרכוש עוד עיתון, עוד בנק ועוד חברת ביטוח ובדרך, עוד מפלגה וחבר כנסת. בסוף שנת המס, בזכות מערכות מיסים צולבות, מתברר שרמת המיסים שלהם מגוחכת, ובהתחשב בהטבות המס שהם רוכשים, בעמל רב, מימין ומשמאל וקבלת מענקים נדיבים ממשרדי התמ"ת, החקלאות, האוצר התחבורה ועוד...המדינה משלמת להם, למעשה, מס שנתי, ברוך השם, על עמלם הרב, בארגון השיטתי של העושק הממלכתי שהם מנהלים ביד רמה... על גבו של "חוט השדרה" המפורסם.

גיבנת חמישית – הכלכלה החרדית

זוהי הכלכלה השחורה של הציבור "התורני". בתוך הציבור החרדי מנוהלת כלכלה שאינה מכירה במע"מ, במס הכנסה, בהצהרת הון ובכלל במערכת המשפטית של המדינה. מוסדות המדינה אינה מתקרבים לסקטור זה אלא להיפך, היא מתחזקת אותו במלא היכולת, במספר כוללים המתרבים כצפרדעי מצרים, שאיש אינו יודע מספרם ולשם מה הם קיימים, בתשלומים שמנים לישיבות שכל תפקידם להכין חומרים חדשים לכוללים, בסובסידיות לשיכון, לדיור, למערכת חינוכית המתנערת מחוקי החינוך של המדינה ומנוהלת ע"י צוותי חינוך שאין עליהם בקרה ופיקוח ממלכתיים. ומעל לכל, כדי לאזן בין האומה האשכנזית לאומה הספרדית, הממשלות, על כל גלגוליהן, הצמיחו שתי גיבנות חדשות על גבו של "חוט השדרה" אחת לבנה ואחת שחורה.

גיבנת שישית – השלטון המקומי הערבי

גם שם, חוק המדינה אינו תקף. כל חמולה המשתלטת על ראשות מקומית, עושה בתוכה כמו בבית אבא, פוטרת מיד חצי ישוב מתשלומי ארנונה ומיסים מקומיים ומגייסת את החצי השני כעובדי מועצה (במשרה שנייה). במשך שלוש שנים המועצות עובדות, קשה מאוד, כדי לארגן שביתת שבת בשנה הרביעית מול משרדי הממשלה.

גיבנת שביעית – מפעל ההתנחלויות

זוהי הגיבנת של סלע קיומנו, שהתמקמה בדיוק על צווארו של "חוט השדרה" שלנו. בתודעת ממשלות ישראל, מפעל ההתנחלות אינו אלא מפעל הספוג הקסום. העיקרון הוא להעביר את הספוג בתוך הקו הירוק ולאחר שהוא נרטב כהוגן, לסחוט אותו מעל כל מאחז דמה, קרוואן מעופש, כביש עקלקל או מפעל מיותר. מדהים איך במשך שני דורות השאיבה והסחיטה פעלו בסנכרון מלא. אך הפתעה? הספיגה הייתה תמיד מתוך כיסו של "חוט השדרה" שלנו...שלנו!!!

אפשר להוסיף עוד גיבנות מארבע כנפות הארץ. נסתפק באלה שהזכרנו. מה המשותף לכל הגיבנות? הן כולן, אבל כולן, מתבכיינות בכי קורע לב, על כך שהן מקופחי המדינה או שהן משלמות מיסים מוגזמים, או שהן מגני העבודה המאורגנת, או שהן תעודת הביטוח של רמת האשראי של המדינה, או שהן העניים המרודים של החברה, או שהן מופלות, או שהם הנשכחות והנידחות והנזרקות מכל המדרגות אך כולן, כולן יישבעו, בהן צדק, שהן מקריבות את עצמן לטובת הכלל, משמע מגיע להן עוד...עוד?? עוד!!!

בכל אשר נלך נפגוש את המציאות הסקטוריאלית הזו. משרד הקליטה? משרד לחלוקת הטבות לאנ"ש. כנ"ל משרד הפנים, משרד השיכון, משרד התרבות...בקיצור אם אין אתה סקטור במדינת ישראל, אתה לבטח האיש הזקוף שמה, האיש שמכונת הספיגה רודפת אחריו גם בעת שנתו, כי בעת ערנותו חייו, לפעמים, חיי בלהות.

נשאלת השאלה, לשם מה כל השיטה הזו? איזו טובה צומחת מכל הסקטוריאליות הזו? מה הטעם בהרחבת הגיבנות ללא גבול? אין תשובה אחרת אלא שהממשלות אינו ממלאות את תפקידן הדמוקרטי. הדמוקרטיה, עבורן, היא קיום רוב בכנסת, ולא חשוב מה המחיר הממלכתי של רוב כזה. מילים יפות לא חסרות: למען ביטחון ישראל למען שלום אמת, למען גבולות ביטחון, למען שוויון חברתי, למען סגירת פערים, למען הגברת התחרות  ועוד כהנה. כל המילים האילו, במבחן המציאות, הן "בולשיט". המדינה, היום, היא דיר בה החזירים שולטים, וכל בעל חיים בדיר חולם להפוך לחזיר התורן. זוהי האידאולוגיה של החבר ביבי. עד כה הוא הצליח.

אולי, עכשיו, מובן לנו יותר ה"נמאס לי/לנו", הנשמע ברחובות. נמאס מהגיבנות, נמאס מהעלוקות, נמאס מהמתחסדים, המתבכיינים ומהפרזיטים. יש חשק לנער את הגב, ולו במקצת, בתקווה שיעבירו חלק מהגיבנות לכתפיים אחרות. אין צודקת יותר מדרישה זו של "חוט השדרה". אך, מטבען, הגיבנות נטולות כל כשירון טלקינטי.

פוליטית, אין פתרון למחאה הנוכחית אלא להרים קול ברמה "ביבי הביתה", "ביבי לך לבחירות", "ביבי לך לעם". רק כך השגרה תחזור לרחובות. הדמוקרטיה הישירה דיברה.

הבחירות בשער.

 

עודכן לאחרונה ב- ראשון, 07 אוגוסט 2011 13:21
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה
באנר

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר