מאמרו של זאב ב. בגין (הארץ, 8.10.10), שאמנם אינו משוייך למחנה ולדרכה של מפלגת העבודה, מציג כמה אמיתות שעלינו וכמי שרואים עצמם שלחי מחנה השלום בישראל, להטמיע ולבחון את האפשרויות להתמודד עמם כפי שהן.
-------------------------------------------------------------------------------------
האם חצה את הרוביקון? ואם אמנם חצה, האם עשה זאת רק באופן אינטלקטואלי, או גם באורח מנטלי? האם ניתן כבר למנות את ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הטובים? ואיך נדע?
הדיון הפוליטי-התקשורתי הזה בישראל, החוזר לעייפה, סובל מחולשה יסודית: הוא נשען, בכוונת מכוון, על הנחת סרק סמויה, ולפיה די בנכונות ישראלית לוויתורים מפליגים כדי להביא שלום על ישראל.
הנחה זו נבחנה פעמיים בעשור האחרון ופעמיים הופרכה - שני ראשי ממשלה בישראל, ממפלגות שונות, הציעו ב-2000 וב-2008 ויתורים מרחיקי לכת להנהגת אש"ף, וזאת דחתה את הצעותיהם. להפגת הרושם הקשה שהותירה סדרת הכישלונות מאז ויתורי אוסלו העלו מקצועני השלום תירוצים נקודתיים: רק תנו להם עוד סבב ויתורים - ויהיה בסדר.
והנה, ראשי אש"ף אינם נזקקים לתירוצים. בחודשים שלאחר כישלון המשא ומתן עם ראש הממשלה אהוד אולמרט הם הציעו לכך סיבות מהותיות אחדות, שאותן סיכם מחמוד עבאס (אבו מאזן) בפשטות אכזרית: "הפערים היו רחבים" ("וושינגטון פוסט", 29.5.09). הסבר מפורט מעט יותר הציג באחרונה חבר הכנסת אחמד טיבי ("הארץ", 7.9.10): "המקסימום שאולמרט היה יכול להציע בזמנו לא הגיע למינימום שאבו מאזן ואש"ף יכולים לקבל". בהכירנו את עמדות אש"ף ניתן לומר, שתצפיות מדיניות אלה הן מדויקות ותקפות.
במובן זה, סיעת קדימה בכנסת, הדורשת תעודת כשרות מדינית מראש הממשלה נתניהו, טרם חצתה את הרוביקון כיאות. חברי הסיעה ומנהיגתם חזרו ואמרו, כי ההצעות שהגיש מנהיגם ראש הממשלה אולמרט לאבו מאזן הרחיקו לכת מדי ולא היו אלא הצעותיו הפרטיות, שלא על דעתם. אם כך, לפי הסתייגותם המאוחרת, המקסימום שהם מוכנים להציע ודאי שאינו מגיע לכדי המינימום ההכרחי, הנדרש על ידי אש"ף להשגת הסכם.
מאחר שהרוביקונאים שלנו נואשו מהסיכוי שאש"ף ישנה את עמדותיו הקיצוניות, הם יוצרים כללים לפיסיקה מדינית מיוחדת במינה: כדי ששאיפות ישראל ואש"ף ייפגשו, ישראל נתבעת להתקרב לעמדות אש"ף, הנותרות קבועות, ורק היא נדרשת לוויתורים.
לא רק שראשי אש"ף נותרו תקועים בעמדותיהם בעשרים השנים האחרונות, אלא שהם גם מתפארים בכך. באחרונה הכריז אבו מאזן ("אל-איאם", 6.9.10, מתוך אתר ממר"י): "לא נוותר על עיקרים. מאז כינוס ?המדינה הפלסטינית' של המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה ב-1988, שבו הכרנו בהחלטות 242 ו-338 ועד היום - היכן הוויתורים על עקרונות? אנו אומרים גבולות 1967, ירושלים בירתנו, וזכות הפליטים לפי החלטות האו"ם ובייחוד 194, וגם המים הם זכות לפי החוק הבינלאומי. מלה אחת מתוך כתבינו לא שונתה מאז ועד היום. זה לא קרה ולא יקרה".
נכון, ובהתאם לכך הנהגת אש"ף אינה מסתפקת בהתנגדותה הנחרצת להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, אלא גם מנמקת זאת בגלוי: "מבחינתנו יש מדינת ישראל ולא נכיר בה כמדינה יהודית. העלאת הנושא מכוונת לשלול מהערבים אזרחי ישראל את זכויותיהם ולהופכם לאזרחים בלתי חוקיים וכן לחסום כל סיכוי של פליטים פלסטינים לשוב לבתיהם בתוך ישראל" (אבו מאזן, "אל-קודס", 7.9.10). הוסיף למחרת נביל שעת במסיבת עיתונאים ברמאללה ("הארץ", 8.9.10): "הרשות הפלסטינית לא תכיר לעולם בישראל כמדינת העם היהודי. הכרה זו תאיים באופן ישיר על המוסלמים והנוצרים בישראל ותמנע מפליטים פלסטינים, שעזבו את בתיהם וכפריהם לפני עשורים אחדים, לממש את הזכות לשוב אליהם".
אם כך, ההוכחה המשכנעת היחידה לכך שממשלה בישראל באמת חצתה את הרוביקון היא אימוץ דרישות אש"ף לחתימת הסכם עמו. לטרוניית מומחינו לחציית נהרות יש תוצאה אחת: הם מניחים על ישראל את מלוא האחריות לכישלון החוזר בהשגת הסכם עם אש"ף.
אך המסקנה ההגיונית מכישלונות המו"מ ב-17 השנים האחרונות היא הפוכה דווקא: כל עוד יתמיד אש"ף בעמדותיו הקיצוניות, כל עוד לא יתנער ממצע פתח, שעודכן בוועידתו השישית בבית לחם באוגוסט 2009 ומאזכר שוב את היעד הקבוע של "חיסול הישות הציונית ושחרור פלסטין" - שום ממשלה בישראל, מימין ומשמאל, לא תוכל להשיג הסכם של שלום.
המאמר פורסם במקור, באתר עיתון הארץ בתאריך 8.10.2010.