עמוד הבית מאמרים החלפת ממשלת נתניהו והקול הערבי
 

החלפת ממשלת נתניהו והקול הערבי

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הפרולטר {אסף הלחמי}    רביעי, 10 אוקטובר 2012 10:03
Share

עם ההכרזה על הקדמת הבחירות - עולה שוב לדיון אפשרות החלפת נתניהו בראשות הממשלה. לצערנו, בקרב תומכי גוש שמאל-מרכז שולט השיח התבוסתני הרואה באפשרות הרכבת ממשלה על ידי נציגיו כלא מעשית. אולם ובפועל, הגורם המרכזי לכך - אינה דווקא חוזקו של גוש הימין אלא האדישות ובפרט העדר מצביעי מרכז-שמאל מהקלפי.

מאמר זה מציג ניתוח (הכולל ציטוטים ממקורות חיצוניים והסליחה עם מי שלא מקבל קרדיט) שבוצע על ידי חבר וידיד והמבקש להשאר בעילום שם ומנתח את יכולתו של גוש השמאל-מרכז ובפרט הקול הערבי לשנות את המפה הפוליטית בישראל.

הערה מקדימה: גם בניתוח הקול היהודי, ניתן לאבחן מגמת המנעות ברורה ובפרט בקרב מצביעי השמאל-מרכז. זאת, בדרך של בחינת אחוזי ההצבעה בקלפיות בהן זכו מפלגות גוש זה לרוב בולט ומכריע והירידה החדה בהן בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. לעומת קלפיות בהן זכו מפלגות הימין לרוב ואשר שמרו על אחוז הצבעה גבוה יחסית. כך, שאם נחשב את אחוז הירידה בהצבעה בקלפיות השמאל ולעומת קלפיות הימין ובקיזוז מגמת הירידה הטבעית - יובהר כי די בחזרת מצביעים אלו לקלפי בכדי לשנות את המפה הפוליטית מקצה לקצה (למי שזמנו בידו, ניתן לאושש קביעה זו מנתוני הבחירות לכנסת ה-18, ה-17, ה-16  ותוך השוואת הקלפיות השונות).

-----------------------------------

לקראת כל מערכת בחירות עולה מחדש הדיון על 'הקול הערבי'. אם בעבר עלתה השאלה למי יצביעו הערבים אזרחי ישראל – אם למפלגה ציונית יהודית או שמא למפלגה ערבית לאומית, ולאיזו – בשנים האחרונות עולה השאלה אם בכלל יצביעו בבחירות, שכן בהשתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות לכנסת ניכרת ירידה עקיבה (ראו את התרשים להלן)[1].

שיעור השתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות 2009-1949

שיעור השתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות,  2009-1949 (*בחירות לראשות ממשלה בלבד, ולא לכנסת)

לנוכח התוצאות במערכות הבחירות הקודמות והתמורות הפוליטיות והביטחוניות שהתרחשו בישראל בחודשיים שקדמו לבחירות לכנסת השמונה עשרה, נשאלה השאלה אם הערבים אזרחי ישראל אכן ישתתפו בהליך הדמוקרטי וייתנו את קולם בבחירות?

מדוע הערבים אזרחי ישראל (לא) מצביעים?

בשנים האחרונות אפוא חלה ירידה ניכרת בהשתתפותם של הערבים בבחירות לכנסת, ולכן השאלה המכרעת היא מדוע הערבים אזרחי ישראל בוחרים שלא להצביע. גם על שאלה זו אין מענה חד משמעי, ואולם אפשר להצביע על כמה סיבות משלימות:

  • מאפייני החברה והפוליטיקה הישראלית: יש הקושרים בין הירידה בהשתתפות האזרחים הערבים בישראל בבחירות לכנסת לבין המגמה הכללית המאפיינת את החברה הישראלית, אשר מבטאת אדישות וריחוק מהפוליטיקה הישראלית, והיא ירידה מתמדת בשיעור ההצבעה.
  • לשם השוואה, בשנות השבעים חלה ירידה קלה בשיעורי ההצבעה הן באוכלוסייה היהודית (מ-85.9% בשנת 1965 ל-78.6% בשנת 1973) הן באוכלוסייה הערבית (מ-82% בשנת 1965 ל-73%); בבחירות לכנסת בשנת 2003 שיעורי ההצבעה באוכלוסייה היהודית בישראל היו 67.8%, ואילו באוכלוסייה הערבית 62% (להרחבה ולנתונים נוספים ראו השתתפות בבחירות והירידה בשיעור ההצבעה בישראל).

כלומר, הירידה בשיעורי ההצבעה חלה בשני המגזרים כאחד והיא חלק ממגמה כוללת.

  • תודעת מעמדם של הערבים בישראל עולה לרוב כתוצאה מהעלייה במודעות הפוליטית-הלאומית. הציבור הערבי נהיה מודע יותר ויותר לשוליות שלו בפוליטיקה הישראלית וליכולת ההשפעה המועטה שלו על המתרחש במדינת ישראל, חרף היותו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
  • אכזבת הבוחרים מההנהגה הערבית: בעשורים האחרונים, ובעיקר מאז שינוי שיטת הבחירות – אז התערער מעמדן של מרבית המפלגות; גם המפלגות הערביות החלו לאבד את כוחן, ומערכות הבחירות בעשור האחרון התאפיינו באווירה של שבר מוסדי-מפלגתי.

נוסף על כך, הציבור הערבי החל לאבד את אמונו בנציגיו בכנסת, הן בשל הטענות שאין ביכולתם של חברי הכנסת הערבים ליצור שינוי אמתי במצבה של האוכלוסייה הן בשל הטענה שהם הזניחו את המאבק היום-יומי של חיי האזרחים הערבים בישראל לטובת הסוגיה הלאומית-פלסטינית.

  • מחאה נגד המציאות הפוליטית והסכסוך הישראלי–פלסטיני: הערבים אזרחי ישראל, כחלק מזהותם השולית, חשים את עצמם גם פלסטינים (להרחבה ראו זהות ערבית במדינה יהודית ודמוקרטית). בשל כך יש בציבור הערבי גופים שמתנגדים באופן גורף להשתתפות במערכות הבחירות: תנועת 'בני הכפר' למשל קראה מאז היווסדה להימנעות מהשתתפות בבחירות, בשל האמונה שבהשתתפות יש מעין הודאה שגורלם של הערבים בישראל שונה מגורלם של אחיהם הפלסטינים. גם 'הפלג הצפוני' של התנועה האסלאמית תומך בהחרמת הבחירות בישראל, בעיקר מטעמי דת, שכן לשיטתם השתתפות בבחירות נוגדת את רוח האסלאם ואת חוק האסלאם. 

נוסף על הגופים הקבועים, בעשורים האחרונים הביאו גם אירועי השעה לידי קריאות נגד השתתפות במערכות הבחירות: בשנת 1996 ביקשו הערבים אזרחי ישראל למחות נגד מבצע 'ענבי זעם'; בשנת 2001 נרשמה החרמה  על רקע מהומות אוקטובר; ובבחירות האחרונות היו המהלכים במבצע 'עופרת יצוקה' בעזה אחד מהגורמים אשר השפיעו רבות על הלך הרוח ברחוב הערבי.

שיעור השתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות במהלך השנים

שנות החמישים והשישים: השתתפות גבוהה

בשנות החמישים והשישים שיעור ההשתתפות של הערבים אזרחי ישראל היה גבוה עד מאוד – בין 90% (בשנת 1955) ל-82% (בשנת 1965). ההסבר המרכזי של נויברגר (1995) לשיעורי ההיענות הגבוהים באותן השנים היה שהמפלגה הדומיננטית דאז, מפא"י, ניצלה את המבנה המסורתי החמולתי של האוכלוסייה הערבית הנחשלת, ובאמצעות מנגנוני השליטה של הממשל הצבאי הפעילה על הערבים אזרחי ישראל לחץ להצביע למפלגות הלוויין שלה, דוגמת 'הרשימה הדמוקרטית של ערביי ישראל', 'חקלאות ופיתוח', 'שיתוף ואחווה' ו'קדמה ופיתוח'. כלומר בפועל אחוזי ההצבעה הגבוהים בשנים הראשונות לא נבעו מרצון להשתתף אלא מאימת השלטון הישראלי.

בין שטענה זו נכונה בין שלאו, יש לציין שמידת המעורבות של הערבים אזרחי ישראל בפוליטיקה הפרלמנטרית נשארה גבוהה באופן יחסי גם לאחר הסרת הממשל הצבאי, ובשנת 1966 היה שיעור המצביעים לכנסת כ-80%. נתון זה מלמד שהערבים אזרחי ישראל אימצו את כללי המשחק הפוליטיים בישראל במטרה להשתלב במערכת הפוליטית הישראלית ולהביא לשינוי ביחסה של המדינה לאזרחיה הערבים באמצעים דמוקרטיים.

שלהי שנות השבעים ושנות השמונים: תמורות ראשונותככל שעלו רמת ההשכלה ורמת החיים, כך גברו התודעה הפוליטית והחברתית של הערבים אזרחי ישראל. תמורות אלו הובילו לשינוי בשיעורי ההשתתפות בציבור הערבי, ואחרי שנים רבות שבהן פקדו הערבים את הקלפיות בכנסת באחוזים גבוהים באופן יחסי, בשנות השבעים חלה ירידה בשיעורי ההצבעה; בשנת 1973 צנחו אחוזי ההצבעה בבחירות בכ-8% בהשוואה לבחירות הקודמות להן, ובבחירות בשנת 1981 נמשכה מגמת הירידה, ורק 68% מהערבים אזרחי ישראל השתתפו בהליך הבחירות לכנסת.

אמנם אלו עדיין אחוזי בחירה גבוהים באופן יחסי, אך הם מסמנים את תחילתה של מגמת ניכור מהתרבות הפוליטית הישראלית, ומגמה זו התעצבה מתוך ההבנה שאזרחות ישראלית אינה ערובה לשוויון ולשותפות מלאים. עם זאת את אחוזי הבחירה הגבוהים אפשר להסביר לא ברצונו של הציבור הערבי להשתתף ב'פוליטיקה הישראלית' אלא בתמורות פוליטיות אשר חלו באותן השנים בדפוסי ההצבעה של הערבים אזרחי ישראל – אם בעבר הצביעו הערבים למפלגות לוויין של מפא"י, הרי בשנות השבעים החלה לעלות קרנה של מפלגת חד"ש (חזית דמוקרטית לשלום ושוויון), אשר דגלה ב"נסיגה מוחלטת של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967, הכרה באש"ף והקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל, וזאת בנוסף לשוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים" (מתוך אתר סיעת חד"ש בכנסת ישראל,http://www.knesset.gov.il/faction/heb/FactionPage.asp?PG=12). כוחה של המפלגה התעצם במיוחד אחרי יום האדמה הראשון ב-1976, ובבחירות לכנסת התשיעית זכתה המפלגה בחמישה מנדטים. בשנת 1984 קמה גם הרשימה המתקדמת לשלום, אשר דגלה בזכות ההגדרה העצמית, והיא נבחרה לכנסות האחת-עשרה והשתים עשרה.

אם כך, התחרות הפנים-ערבית על הקול הערבי, אשר נולדה מההתעוררות הפוליטית-לאומית, היא אשר שמרה על אחוזי הבחירה הגבוהים של האוכלוסייה.

שנות התשעים: בין השתתפות להימנעות

בבחירות בשנים 1996 ו-1999 חלה עוד תפנית במגמת הצבעתם של אזרחי ישראל הערבים לכנסת, וחרף תודעתם הפוליטית-לאומית המפותחת, וחרף הבנתם שיכולת השפעתם על המערכת הפוליטית ועל המשחק הקואליציוני מועטה, אחוזי השתתפותם בבחירות לכנסת עלו מעט בשנת 1996 77%, ובשנת 1999 75%.

ואולם דווקא שנת 1996, שחלה בה עלייה מסוימת בשיעורי ההשתתפות, סיפקה את האפשרות ליזמה ערבית חדשה: שינוי שיטת הבחירות באותה השנה, אשר במסגרתו קולו של הבוחר התפצל לשניים (לראשות הממשלה ולכנסת), עורר ויכוח נוקב על החרמת הבחירות לראשות הממשלה, על רקע מבצע 'ענבי זעם' בדרום לבנון. קולות רבים קראו למצביעים הערבים לממש את הצבעתם למפלגה ערבית כראות עיניהם, אך לא להצביע בעד אף אחד מהמועמדים לראשות הממשלה באותה התקופה. קולות אלו לא זכו לעניין רב בציבור הערבי בישראל ולא שכנעו את המפלגות. עם זאת, הם הצליחו להעלות את שיעור המחרימים והמצביעים שהטילו פתק לבן, וכן ליצור תחום חדש לדיון ולעיסוק – שאלת ההשתתפות או ההימנעות הייתה לשאלה רלוונטית ברחוב הערבי.

שנות האלפיים: הימנעות והחרמה

כאמור, אסטרטגיית ההימנעות לא מומשה במלואה במערכות הבחירות של 1996 ו-1999, והשינוי היסודי התרחש במסגרת מערכת הבחירות שהתרחשה בשנת 2001 – בה רק 18% מהערבים אזרחי ישראל הצביעו לראשות הממשלה, ומהבוחרים, כרבע שלשלו לקלפי פתק לבן.

הסיבה הראשונה להימנעות גורפת זו היא אירוע מסוים אשר מבטא את האפליה הנדונה – מהומות אוקטובר, שבהן נהרגו 13 אזרחים ערבים מכוחות המשטרה הישראלית. יש שביקשו להטיל בקלפי פתק לבן במטרה להביע מחאה על התנהגותו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק כלפי אוכלוסייה זו, ויש גופים, דוגמת בל"ד והרשימה הערבית המאוחדת, אשר קראו להחרים את הבחירות.

ואולם, זהו רק הסבר חלקי, שכן ההימנעות בבחירות נבעה גם מתהליכים ארוכי טווח; כפי שצוין קודם לכן, אחת מן הסיבות שערביי ישראל אינם מצביעים נובעת מעליית תודעתם כאזרחים 'סוג ב'' במדינת ישראל. למעשה בהימנעות מההצבעה ביקשו הערבים אזרחי ישראל להביע את מחאתם הקולקטיבית כנגד האפליה, האי-שוויון, הניכור והזלזול שהמערכת הפוליטית והציבור הישראלי מפגינים כלפיהם לאורך השנים. לפי ג'מאל, ההימנעות הגורפת דאז לא נבעה מחוסר אכפתיות או מאדישות, אלא הייתה 'סוג של השתתפות במהופך, שמטרתה להדגיש את חשיבותה של האוכלוסייה הזו לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל ולאופיו של השלטון בפרט' (ג'מאל, 2001: 60).

במידה רבה אפשר לטעון כי שנת 2001 מסמנת נקודת מפנה במערכת היחסים בין הערבים אזרחי ישראל לבין הפוליטיקה הישראלית, שבה ההחרמה הייתה לדפוס פעולה לגיטימי בציבור הערבי. מערכת היחסים השברירית לא התאוששה, ובבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 חלה ירידה נוספת באחוזי ההצבעה (בהשוואה למערכת הבחירות שנערכה בשנת 1999).

נראה כי בשנת 2006 כבר לא הייתה רק הימנעות מן הבחירות, אלא החרמה לשמה, אשר מושתתת על אג'נדה פוליטית מנומקת היטב: בפברואר של אותה השנה פורסם 'גילוי דעת מטעם הוועד העממי להחרמת הבחירות', ובו הסבר מנומק מדוע להחרים את הבחירות לכנסת ומדוע יש להקים פרלמנט נפרד לערבים בישראל. גם ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית חזרו על עמדת התנועה המוכרת, שהיא מתנגדת להשתתפות בבחירות, והכרזתם חיזקה את מגמת ההחרמה. חרף ניסיונות שכנוע אשר קראו לערבים להצביע למפלגות ערביות, דוגמת 'גילוי דעת נגד החרמת הבחירות ובעד הצבעה למפלגות ערביות', בבחירות לכנסת השבע עשרה הגיעו לכנסת 56.3% מהמצביעים הערבים, כלומר רק קצת יותר ממחציתם. (ובכל זאת, שיעור הנמוך רק ב-7% משיעור ההצבעה הכללי בבחירות 2006)

אחרי בחירות אלו נאמר כי זוהי 'נקודת שפל חסרת תקדים', משום שאזרחים בישראל בוחרים במודע ובמוצהר שלא להשתתף בהליך הדמוקרטי ולמעשה מסרבים להעניק לגיטימציה לשלטון המכהן.

בחירות 2009: 'אזרחות ונאמנות'

מערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה אופיינה בתמורות ביטחוניות ופוליטיות אשר העלו את שאלת נאמנותם של הערבים אזרחי ישראל, ובכך הועמק החשש שגם הפעם יחליט הרחוב הערבי להחרים את הבחירות:

  • במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה החלו התקוממויות של ערביי ישראל וקריאות להעמיד לדין את אהוד אולמרט, אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי בגין פשעי מלחמה. מחאתם של הערבים בישראל כנגד המבצע והזדהותם עם הפלסטינים נתפסו בקרב הציבור הרחב כסותרים את עובדת היותם אזרחי ישראל, והעמיקו את הדה-לגיטימציה שלהם

באשר לרחוב הערבי, נראה היה שבדומה לאירועים ביטחוניים קודמים במהלך שנות התשעים, גם הפעם הציבור הערבי יבחר להחרים את הבחירות לכנסת במחאה על מדיניותה של ישראל בשטחים.

  • הניסיון לפסול את המפלגות הערביות בל"ד ורע"מ-תע"ל ביטא את החרפת הדה לגטימציה כנגד הציבור הערבי, וזה ראה במהלך זה מעשה גזעני שמטרתו לנתק את הערבים מהפוליטיקה הישראלית (להרחבה ראו פסילת רשימות). 

באשר להשפעתו של ניסיון זה על הקול הערבי, בתחילה הכריז ח"כ ואסל טאהא ממפלגת בל"ד שהמפלגות הערביות שוקלות להחרים את הבחירות, וח"כ ג'מאל זחלאקה מאותה מפלגה קרא בשנית להקים פרלמנט ערבי חלופי - קריאה שמבטאת את תחושת חוסר השייכות של הציבור הערבי בישראל. ואולם לאחר החלטתו של בית המשפט העליון לבטל את פסילת המפלגות, הביעו מנהיגיהן תקווה שהציבור הערבי יגיע לקלפי בהמוניו במטרה 'לנקום' באלו אשר ביקשו להרחיקו מן הזירה הציבורית וממוקדי ההשפעה.

אין לדעת אפוא עד כמה ניסיון הפסילה השפיע על הקול הערבי, שכן כך או כך המצביעים הערבים אינם שבעי רצון מהמפלגות הערביות: הן אינן משתתפות בקואליציה ולא פעם אף נטען עליהן כי הן אינן מייצגות את האינטרסים של הציבור הערבי. 

  • הגורם השלישי שהשפיע ללא ספק על רמת ההשתתפות של הערבים אזרחי ישראל בבחירות לכנסת השמונה עשרה קשור לסדר היום של מפלגת 'ישראל ביתנו' בראשותו של אביגדור ליברמן. קמפיין הבחירות של המפלגה העלה לדיון את שאלת אזרחותו של הציבור הערבי בישראל, והציג את נבחריו כ'בוגדים' אשר חיים על חשבון משלם המסים הישראלי. 

תחת הססמה 'בלי נאמנות אין אזרחות' העלתה 'ישראל ביתנו' את הקריאה לחוקק את חוק 'נאמנות – אזרחות', ולפיו 'רק מי שיחתום על הצהרת נאמנות למדינה כמדינה יהודית יהיה אזרח שזכאי למלוא הזכויות'. 

במהלך תקופת הבחירות עלו השערות סותרות בדבר השפעתו של הקמפיין על האוכלוסייה הערבית בישראל: היו שטענו כי הקמפיין יחזק את אי-הלגיטימציה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה, ועל כן יגרום לו להדיר את רגליו מהקלפי ומהבחירות למוסדות שאינם מייצגים אותו ממילא ושרואים בו 'אויב'. אחרים טענו כי 'ישראל ביתנו' דווקא מובילה לתוצאות הפוכות מאלו שייחלה להן, וכי הפחד מעליית כוחו של ליברמן ידרבן את הציבור הערבי לצאת, להצביע ולהשמיע את קולו.

בשל גורמים אלה, ובאופן אשר תאם את מגמת ההחרמה שהתחזקה בשני העשורים האחרונים, שיעור השתתפותם של הערבים אזרחי ישראל בבחירות לכנסת השמונה עשרה עומד על 53.4%, כ-3% פחות משיעור ההצבעה הבחירות הקודמות. כך, כמעט מחצית מן הערבים בישראל בחרו להצביע, וליתר דיוק – 'שלא להצביע' ברגליהם - לא ללכת לקלפי ולא להשתתף במשחק הדמוקרטי.

ההחרמה ההולכת ומתעצמת - שבמסגרתה ציבור שלם מבטא את תפיסתו כי הוא אינו רואה עצמו חלק אינטגרלי מהמדינה – היא בגדר נורת אזהרה, אשר מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו.

עודכן לאחרונה ב- רביעי, 10 אוקטובר 2012 10:26
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

באנר