עמוד הבית מאמרים תופיק טובי על הנכבה
 

תופיק טובי על הנכבה

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הפרולטר {אסף הלחמי}    חמישי, 24 מאי 2012 14:26
Share

"הקמת מדינת ישראל ועמידתה בפני מזימות והתערבות אימפריאליסטית נתאפשרה על-ידי ההתנגדות של המוני העם בישראל ומלחמתם לעצמאות ולחופש, וכתוצאה מהתמיכה הכול-צדדית, שהכוחות הלוחמים האלה קיבלו מן הכוחות הדמוקרטיים בעולם, ובראשם ברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית … ניסיונותיו של האימפריאליזם להכשיל את החלטות האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמתן של שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, יהודית וערבית, וההתקפה הצבאית של האימפריאליזם באמצעות סוכניו, השליטים הערבים הריאקציוניים – במטרה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל - כל זה היה בעת ובעונה אחת מכוון גם נגד האינטרסים של העמים הערביים בארץ ישראל ובארצות הערביות,  נגד הקמתה של מדינה עצמאית ודמוקרטית בידי העם הערבי בארץ ישראל … … בהתנגדותם למלחמת התוקפנות נגד ישראל, במלחמתם להקמת מדינה ערבית עצמאית ודמוקרטית לצדה של ישראל, היו הכוחות הערבים הדמוקרטיים נתונים לדיכוי ולטרור מצד הריאקציה הערבית. ואם האימפריאליזם הצליח באופן זמני לשלול מההמונים הערבים בארץ ישראל  את חירותם ועצמאותם, וגם אם הצליח להביא לעם הערבי אסון שרק לעתים נדירות יודעת ההיסטוריה כמוהו, הרי בכל זאת לא הצליח האימפריאליזם להרוס את מדינת ישראל, וזהו ניצחון לכל כוחות החופש והדמוקרטיה במזרח התיכון" (כנסת ישראל, 1949).

"היו כוחות אדירים שגם התנועה הלאומית הפלסטינית לא היתה מסוגלת לעמוד בפניהם. הבריטים וההנהגה הציונית, גם הליגה הערבית, כל המלכים והנסיכים והמשטרים הערביים אשר ביחד התנגדו לחלוקה. לא מתוך התנגדות להקמת המדינה היהודית אלא מתוך התנגדות להקמת המדינה הערבית הפלסטינית, כדי שעבדאללה יספח את חלקו ופארוק יציל את כיסאו, בהפגנות לאומניות ... אני חושב שאילו היו נוצרים הכוחות הפלסטיניים שהיו לוקחים את גורלם בידיהם ועומדים מול הלחצים האלה – אפשר היה. אבל הם היו חלשים מדי ..." (כותרת ראשית, 1985).

תופיק טובי, חבר הכנסת מטעם מק"י וחד"ש,  בנאומו הראשון בכנסת ב-9 למרץ 1949 ומתוך "... [ש]הגדיר את עצמו כפטריוט ישראלי והדגיש שאינו רואה ניגוד בין זהותו הערבית לישראליותו ..." (וויקיפדיה) ולאחר מכן בראיון מאוחר בעיתון 'כותרת ראשית' משנת 1985.

כפי שמסביר ד"ר אלכס יעקובסון (ראו רשימת מקורות), המסקרן בנאום הנה העובדה כי לא היה מתחסד לשליט היהודי ובפרט שכמו בנאומים אחרים, גם נאום זה כלל "... ביקורת קשה על ממשלת בן-גוריון בשאלות חשובות ורגישות, כמו  מדיניות  החוץ שלה ויחסה לאוכלוסייה הערבית במדינה ...". לכן, התייחסתו לאסון שעבר על ערבי ארץ ישראל ב-1948, יכולה לשקף נאמנה את תפיסתם לאותה עת ובפרט "... זכות הגדרה עצמית לשני העמים, תמיכה בתוכנית החלוקה, מדינה יהודית לצד מדינה ערבית, התנגדות חריפה למלחמה שנוהלה בהנהגת המופתי ועל ידי מדינות ערב, במטרה מוצהרת להשמיד את ישראל, והאשמת יוזמי המלחמה בתוקפנות נגד ישראל ובאסונו של העם הפלסטיני ..." (יעקובסון, 2009).

אז נכון כי "... האמת היא שדחיית החלוקה והמלחמה שמטרתה הגלויה הייתה לא רק לחסל את המדינה היהודית אלא גם להחריב את הישוב היהודי בארץ ("טבח שלא היה כמוהו מאז המונגולים", כפי שהבטיח מזכ"ל הליגה הערבית) נהנו מתמיכה רבת-עוצמה של דעת הקהל הערבית בארץ ובארצות השכנות ..." ולכן דבריו של תופיק טובי נאמרים בעיקר בדיעבד ולאחר מעשה. אולם ולמרות "... [ש]הקומוניסטים שהתנגדו לכך באומץ היו מיעוט זעיר ..." (יעקובסון, 2009), הרי שיש בכך לייצג תפיסה שהייתה קיימת בקרב ערביי ישראל ואשר נשחקה עם השנים.

תפיסה אשר מעצם התגבושתה מתוך האירועים ההיסטורים עצמם, מהווה אל נכון את הנרטיב התואם ביותר למציאות עצמה.

את מקומה של תפיסה זו, החליפה הקצנה הבוחרת לעוות את ההקשר ההיסטורי של "יום הנכבה" ובעיקר להפריד בין הגורלות השלובים של מדינת ישראל והמדינה הפלסטינית. תפיסה, המתעלמת מכך שההחלטה על חלוקת הארץ העניקה לשני העמים זכות על הארץ ואת החובה לחיות בשכנות ובשלום זה לצד זה. הקצנה שהתעלמה מאלו בין ערביי ישראל שבחרו להשאר ולהלחם על זכויותיהם - כמו תופיק טובי שהצהיר "... אני הייתי פה. לא עזבתי" (ראיון, 1985).

ערביי ישראל, הזכאיים לשוויון זכויות מלא במדינת ישראל ועל כך אחראית ממשלת ישראל, צריכים לאמץ מחדש את גישתו של תופיק טובי: "מה שאני רוצה היום זה להביא לחיסולו של הכיבוש ולהביא למימוש זכותו של העם הערבי להגדרה עצמית, בהתאם להחלטות האו"ם מ-1947 ..." ובפרט התנגדות למדינה דו-לאומית וקריאה למימוש חזון שתי מדינות לשני עמים: "... כל דיבור על מדינה חילונית דמוקרטית אחת בתנאים של היום יהיה המשך הכיבוש ושלילת זכויות העם הערבי בצורות אחרות. היא תהיה מדינת אפרטהייד ולא מדינה דמוקרטית לשני עמיה. פיתרון כזה בחסות הכיבוש לא יהיה פיתרון אלא המשך שלילת זכותו של העם הערבי" (ראיון, 1985).

הגשת חזון שתי מדינות לשני עמים ושיוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הערביים, אפשרית לא מתוך ריב ומדון אלא מתוך עמידה משותפת כנגד האינטרסים הנוגדים של מדינות ערב ועמי העולם ומתוך רצון כן ואמיתי לדו-קיום לאומי, דתי וריבוני.

מקורות

  1. ד"ר אלכס יעקובסון בבלוג של גדי טאוב, 'על חוק הנכבה' 2009.
  2. ד"ר אלכס יעקובסון בעיתון הארץ, 'נאום ליום הנכבה' 2012.
  3. תום שגב בשבועון 'כותרת ראשית' (4.12.1985) תחת הכותרת, "אבא לא לימד אותי להיות קומוניסט" - מתוך הבלוג "יומנו של תבוסתן".
  4. תופיק טובי, חברת כנסת מטעם הרשימות הקומוניסטיות בכנסות ישראל (מק"י, חד"ש) - באתר וויקיפדיה.
עודכן לאחרונה ב- ראשון, 27 מאי 2012 20:18
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר