עמוד הבית מאמרים אחד, מי יודע? האחד במאי 2012 - אני יודע
 

אחד, מי יודע? האחד במאי 2012 - אני יודע

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הפרולטר {אסף הלחמי}    שני, 30 אפריל 2012 11:33
Share

אחד מי יודע? אחד במאי 2012 - אני יודע ... כי מאז האחד במאי 2011, מה היה לנו?

מחאה חברתית סוערת בקיץ, ולאחריה דממה דקה מלווה בעליית מחירים מתמשכת של מוצרי ושרותי היסוד.

אישי ציבור, פוליטיקאים, עיתונאים ואמנים שטיפסו על עגלת המחאה הדוהרת ונעלמו מיד עם הגשם הראשון.

צעירים נלהבים, שהסתגרו באוהלים וניסו לכפות על ראש ממשלה נבחר, עמדתם וכעת מאיימים להתנחל בשדרות.

והאיום האיראני ופרשות שחיתות וימי שמחה וימי אבל, ובכירים לשעבר היוצאים חוצץ ... ועולם כמנהגו נוהג.

כי העם צעק "צדק חברתי" וזה, לא נודע כי בא אל קרבו.

אבל דבר אחד, מהותי, ערכי וחיוני להצלחת המחאה, דווקא כן השתנה ... סדר העדיפות של מפלגת העבודה - כי שינוי חברתי, כלכלי וערכי ניתן להשיג בדמוקרטיה רק באופן אחד: באמצעות הכנסת, באמצעות הממשלה ... על ידי השגת רוב בעם והמצאות במוקדי קבלת ההחלטות והעשייה.

אש המחאה ניצתת אכן בכיכרות ובשדרות ומעל במות הבידור - אבל הבאתה לידי מימוש אפשרית רק באמצעות המוסדות הדמוקרטיים!

והמפלגה עברה תהליך איטי של שיקום הערכים וחידוש ובחירת מנגנון, שהחל עוד לפני פרוץ אותה מחאת אוהלים והגיע לשיאו לאחריה ושב והציב את מפלגת העבודה כמובילת המחנה החברתי בישראל. כי למרות שבשנים האחרונת חרטה על דגלה את קידום התהליך המדיני ואף הגיעה למצב שבו הערכים הסוציאל-דמוקרטים שלה זכו לתפילת אשכבה - הרי שבניגוד למי שנבחר להובילה, חבריה תמיד בחרו בצדק החברתי כדגל הראשי שלהם.

כי הם תמיד קראו, "... האחד במאי‚ אינו בא לציין חירות כלכלית במובנה הפשוט אלא במובנה הכולל והרוחני של שחרור מכבלי המעמד. כמו האחד במאי‚ גם היהדות שמה דגש על חירות הפרט שלא במובן החומרני אלא בדגש על היחס שבין אדם לחברו. השחרור הרוחני והשלמות שביחסים החברתיים היו חלק מהתרבות היהודית העתיקה אלפי שנים לפני שהפילוסופיים המערב אירופאים החליטו לאמצה. לפיכך‚ תנועת העבודה הישראלית ובראשה מפלגת העבודה הישראלית ונציגי מפלגת העבודה בכנסת‚ צריכים להיות מובילי הדגל החברתי שמשמעותו שוויון כלכלי אבל בראש ובראשונה גם רוחני ..." (האחד במאי, 2008).

ותרומה נכבדת אחת, הייתה לתנועת המחאה החברתית ויושבי האוהלים בקיץ 2012 - כל מי שהיה צריך (ולא ידע) לחגוג את האחד במאי, נענה סוף-סוף לקריאת מפלגת העבודה: "... להתעורר‚ להתאגד‚ להתאחד‚ לקרוא בקול גדול לחידוש המלחמה למען העובדים ולהרים את נס אחד במאי - חג הפועלים! ..." (האחד במאי, 2007).

ובעיקר, תמיד ידעו חברי מפלגת העבודה ובניגוד לנבחריה שבחרו לכהן בממשלות השונות, להבהיר כי "... ביטחון בכלל וביטחונה של מדינת-ישראל בפרט אינם עומדים בסתירה לצורך בקיום דמוקרטיה חזקה ויציבה ככלי לקיום חברה בריאה. לפיכך‚ יש לשאוף לקיום חיים בשלום עם כלל שכנינו – אומות‚ לאומים ומדינות. מתוך הכרה בזכות להגדרה עצמית ובריבונות המדינות השכנות. עם זאת‚ ברורה חובתה של מדינת-ישראל להבטיח‚ ראשית כל‚ את בטחון אזרחיה ואת עצם קיומה וזאת מתוך אמונה כי ביטחון ושלום יאפשרו שגשוג כלכלי וחברתי ..." (האחד במאי, 2006).

וראו זה פלא, שני המתמודדים האחרונים לרשות המפלגה היו האחד יושב ראש ההסתדרות לשעבר ומי שיזם את חוק שכר המינימום והשניה, שאף נבחרה, עיתונאית וחברת כנסת רבת זכויות במאבקים וחקיקה חברתיים בעלי השפעה רבה על מרקם החיים בישראל. ולהתמודדות זו הייתה השפעה מיידית על צביון המפלגה וכפי שהוזכר, רק לאחרונה, היה זה יום חג למעמד העובדים כאשר התקיימה ועידה רעיונית רחבה ומקיפה שלא הייתה כדוגמתה מזה שנים רבות בישראל.

אז לכבוד האחד במאי 2012, מפלגת העבודה מתייצבת שוב בראש המחנה החברתי - לא במקום ולא על חשבון המאבק הבלתי מתפשר להשגת שלום בר קיימא עם שכנינו הפלסטינים. אלא כתיקון היסטורי להזנחה פושעת רבת שנים הדורשת תעדוף מחדש בסדר העדיפות הלאומי והמפלגתי. לא בגלל שאין לנו אמירה, עמדה או חזון מדיני - אלא כי אלו חדים וברורים מתמיד ויתר על כן והיות ושבה אלינו ההכרה, כי אין אפשרות להפריד בין חוסננו החברתי פנימה ובין החוסן המדיני שלנו החוצה.

האינטרנציונאל, בנוסח המקור של שלונסקי או המאוחר של חיים חפר - ממשיך וחוזר לסמל עבורנו את מה שהייתה וצריכה להיות תנועת העבודה הישראלית.

עודכן לאחרונה ב- רביעי, 09 מאי 2012 13:08
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

באנר