עמוד הבית מאמרים על מה שבין מנהיגות לאחריות
 

על מה שבין מנהיגות לאחריות

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הפרולטר {אסף הלחמי}    שישי, 07 אוגוסט 2009 11:59
Share

מפלגת העבודה נמצאת במשבר רעיוני ומנהיגותי החמור ביותר בתולדותיה ומושב ד' של הועידה השמינית יצוין, כנראה, כיום שבו נסתם עליה הגולל.

מקור כול הרע הזה אינו דווקא באהוד ברק אלא במה שנדרש שיהיה קשר הדוק בין מנהיגות ואחריות. קשר שמזה שנים רבות חברי הנהגת מפלגת העבודה נעדרים אותו כמעט כליל. בשלב כלשהו, אבדה למנהיגות מפלגת העבודה ההבנה כי נבחרו מטעם ציבור ולא מטעם עצמם. נוצר הרושם, כי הנבחרים כבר אינם רואים במפלגה קהילה, בית ומסגרת מחייבת אלא רק מקפצה לבחירה וקידום אישי. וגם אם הם רואים כמטרה את עתידה של מדינת ישראל ומבקשים לעשות ולפעול למענה, הרי שהם זונחים בדרך את האידיאה והמצע של תנועת העבודה ההיסטורית בכלל ובפרט את ציבור הבוחרים שעמל ופעל למען בחירתם לכנסת ישראל.
הכשל הבסיסי ביותר, אצל נבחרי הציבור של מפלגת העבודה, היא העובדה שכנראה אינם מעכלים את היותם שליחי ציבור ואת המחויבות שנטלו על עצמם בקבלתם את אמונם של החברים. אותו ציבור שהוא קהילה המתקראת מפלגת העבודה והיא אוסף של חברים שהתאספו יחדיו למען רעיון ומטרה משותפים. מעצם היותם שליחים ונבחרים של אותו ציבור הם מחויבים לו ראשית כול ולא לשום גורם או מסגרת אחרים.

כי הרי, מעצם קיומה של מפלגה רעיונית - ברגע שתפיסת העולם שלה אינה שלטת ואינה מובילה את התנהלותה הכוללת של המדינה בכלל והממשלה בפרט הרי שנגרם נזק ישיר ומהותי למדינה. לפיכך, קיומה, שרידותה וחוסנה של המפלגה הרעיונית הוא מעל האינטרס הלאומי המיידי. כי רק קיומה של מפלגה רעיונית המסוגלת לתפוס ולהוביל את השלטון יכול להבטיח את עתיד המדינה. במקרה של מפלגת העבודה - מדובר על תפיסת עולם סוציאל דמוקרטית, תפיסה של חופש ושיוויון וחתירה לשלום.

במפלגת העבודה עצמה ובאופן אירוני משהו, ניתן דווקא לציין את אחד מנבחריה הפחות מוערכים בציבור - עמיר פרץ - שלקח עליו את אחריות המהלכים השגויים שלו ופרש ממשרד מתפקידו כדוגמא לאופן התנהלות הולם. זאת, בסתירה לאהוד ברק שבחר להתעלם מהדרך והתוצאה אליהם הוביל את המפלגה בבחירת האחרונות לכנסת.

אהוד לא ברח - אהוד לא היה שם

יושב ראש מפלגת העבודה הנוכחי לא מנסה לקחת אחריות של מנהיג וזאת בהתאם לעובדה שבעצם אף פעם לא רצה אותה. כבר בתקופה הראשונה שלו כיושב ראש המפלגה גרס תמיד כי תפקידה של המפלגה לשמש עבורו כתשתית שלד לבחירה (בזמנו, בחירה ישירה) וגם בתקופה השנייה שלו בתפקיד הוא ממשיך ומקדם רעיון זה כשהוא חוזר ומזכיר את התנהלותו של אביגדור ליברמן בישראל ביתנו או ציפי לבני בקדימה המתבססים על תקנונים ונהלים אבסולוטיים המאפשרים שלטון יחיד חסר מעצורים. ברק, בתפיסת עולמו, רואה בשיטת הבחירה הישירה ותבנית השלטון האמריקאית את הדרך הנכונה והיות שישראל פועלת בשיטת משטר פרלמנטרית אירופאית (שלפי כול המחקרים בריאה ונכונה הרבה יותר לאופיו של הציבור הישראלי ולכן אסור להחליפה) הוא כופה על המפלגה בה הוא חבר (במקרה ורק במקרה, מפלגת העבודה) את תפיסתו ושיטתו. בכך, הוא פועל לעקר את מנגנוני ההשתתפות והבקרה ולהביא ליצירת אותה מפלגת שלד אוטופית שתעמוד לרשותו לעת הבחירות.
חשוב לומר, אהוד ברק מייצג את מפלגת העבודה כשר מקצועי במשרד הביטחון. לפי הפרסומים השונים הוא אכן האדם הנכון במקום הנכון. אולם בין זה לבין כהונה כנבחר ציבור ובפרט כיושב ראש מפלגה בישראל המרחק גדול. לצערנו, הבנתו של אהוד ברק בפוליטיקה ובפרט בחברה הישראלית לוקה בחסר ולכן קבלתו את העובדה שקבלת מנהיגות במסגרת השיטה הקיימת מחייבת גם קבלת אחריות. אבל ברק לא מעוניין בקבלת האחריות, אלא רק בלקיחת המנהיגות.

עייני - לא קיבל אחריות, לקח מנהיגות

דוגמא נוספת, למרחק שבין הבנת המערכת בה פועל נבחר הציבור לבין כללי אותה מערכת - היא יושב ראש ההסתדרות עופר עייני. אצל עייני הבעיה עוד יותר קשה מזו של ברק - כי, למעשה, לא נבחר באף מוסד מפלגתי ולכן אינו מחוייב לקחת אחריות, מצד אחד. מצד שני, הוא נוטל את המנהיגות באופן כוחני למדי ומכתיב לציבור חברי מפלגת העבודה (שכאמור, לא בחרו בו ואף לא זכו לעונג שיפנה אליהם בדברים ויבקש את אמונם) את דרכם, קווים לאמונתם ובסופו של דבר את עתיד מפלגתם.

עייני, שבתקופה הקצרה שלו בהסתדרות עושה בה פלאים ומביא הישגים נכבדים לציבור העובדים - פוסח על שני סעיפים. פעם אחת כשהוא פועל כמנהיג ונבחר ציבור - בזמן שאינו כזה במסגרת מפלגת העבודה עצמה ופעם שנייה כשבתור חבר מפלגה אינו טורח לקבל עליו אחריות מול ציבור החברים שהוא כופה את עצמו עליו.

כבל, פינס, פרץ ותמיר - אין אחריות

גם חברי חברי הכנסת המכונים המורדים חוטאים בחטא האחריות - או העדרה.
הם אמנם נבחרו כדין וקיבלו את סמכויות ההנהגה בזכות ולא בחסד. אולם, הם מתנערים מצד האחריות באופן שאינו ראוי. ברק צודק בכך שהוא מאשים אותם שאינם מקבלים את דין התנועה ובמובן זה את האחריות מול בוחריהם - לא בכך שנדרש מהם ליישר קו עם תפיסות עולם ואידיאות שסותרות את מצע המפלגה. אלא דווקא מעצם העובדה שהם מחרימים את המנגנונים מתוכם נבחרו ולא עושים שימוש בנהלים המוגדרים במפלגה להלחם ולעמוד על אחריותם מול ציבור הבוחרים שלהם בתוך המפלגה.
נשגב ממני, מדוע הם חוזרים ובוחרים שלא להתייצב לועידת המפלגה ולומר את דברם ומדוע הם נעדרים מהצבעות המעצבות את דמותה של המפלגה לשנים רבות. למעשה, במושב המפלגה שבו הוקפא זמנית תפקיד המזכ"ל העדרותם הייתה זו שהיטתה את הכף לטובת ההחלטה ובמושב ד' האחרון, סביר להניח שנוכחות ערה שלהם ושל תומכיהם לא הייתה מאפשרת את הפשרות ההזויות שהחזירו את ברוורמן והרצוג לחיקו החמים של ברק. יתר על כן, אם עתידה של תנועת העבודה בישראל ותפיסת העולם שהיא מנסה להוביל ולהנחיל יקרות להם - הרי שהם חייבים להשאר בתוך הבית הטבעי שלה ולהילחם על שרידותו. כי אנשים כמו ברק באים והולכים והתנועה לעולם נשארת וחובה עליהם לסייע בשימור הגחלת שתאפשר, עם הסתלקותו של ברק, את חידוש האש הבוערת.
אז הפסיקו עם קריאות הפילוג והפלגנות!
ובנתיים אנחנו - חברי מפלגת העבודה הפשוטים, מי שרבים מהם שייכים לתנועת העבודה כחלק מרצף היסטורי משפחתי עשיר שמחבר אותם בכבלים בלתי ניתנים להתרה לערכים, לאידיאה ולדרך נותרים מוטלים בצד הדרך בלי מנהיג שייקח אחריות ויאסוף אותנו בחזרה לעגלה המקרטעת. לנו, חברי מפלגת העבודה והדוגלים בערכי תנועת העבודה עצוב בלב.

נותרנו לבד.

עודכן לאחרונה ב- שישי, 07 אוגוסט 2009 12:02
 
Comments (1)
1 ראשון, 09 אוגוסט 2009 15:59
אילן שפירא
אני מסכים עם כל מילה.
הבעיה העיקרית היא איתנו, חברי המפלגה. כבר בכנסת הקודמת (ולמען האמת מזה שנים רבות) ראינו שחברי הכנסת לא מסוגלים לעבוד במשותף. ומה עשינו - בטפשותנו - בחרנו שוב באותם אנשים.
צריך לפעול כבר עכשיו למציאת קבוצה טובה של אנשים הגונים, ישרים, המאמינים בדרכה של מפלגת העבודה ובערכיה והמסוגלים לעבוד בהרמוניה תוך הבנה שהם נציגי ציבור ולא נציגים מטעם עצמם.עלינו להתאחד מאחוריהם ולקדמם במוסדות המפלגה על מנת שיהוו תחליף לאותם "נציגים" שמבזים את דרכה של המפלגה וערכיה.

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר