עמוד הבית מאמרים זכות הפלישה החוזרת
 

זכות הפלישה החוזרת

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הארץ, גרשון הורביץ    רביעי, 26 אוקטובר 2011 09:18
Share

זכות השיבה, הנה רכיב מרכזי ואבן הנגף הבולטת ביותר בתהליך לפיוס היסטורי בין מדינת ישראל לאומה הפלסטינית. גם עבור תומכי מפלגת העבודה ופעילים ותיקים, אימוץ הגישה הפלסטינית לזכות שיבה מלאה הנה בעייתית וחותרת תחת הגשמת החזון הציוני שהנו אבן יסוד בתפיסת העולם של תנועת העבודה. גרשון הורביץ, במאמר וניתוח מסקרנים בעיתון הארץ - מזכיר לנו כמה נתונים היסטוריים ונקודת מבט שונה וחשובה.


השימוש התכוף בסיסמאות השמאל ובמונחים שנטבעו על ידי אויבי הציונות, השכיח מאתנו את הצורך הבסיסי לעצור לרגע ולבדוק את הקשר בין המונחים הללו ובין האמת ההיסטורית.

דוגמה למונח מסולף כזה היא הביטוי "זכות השיבה". איתן ברונשטיין, מייסד ודובר עמותת "זוכרות", שואל מה רע ב"זכות השיבה" ("הארץ", 7.9) - בעוד שהשאלה הרלוונטית מבחינה היסטורית היא האם יש בכלל בני אדם הזכאים לדרוש זכות כזאת. שכן הדרישה ל"זכות השיבה" מתבססת על ההנחה השקרית, שלפיה במשך דורות חיו בארץ ישראל מאות אלפי "פלסטינים" שגורשו/ברחו, ולהם או לצאצאיהם שמורה הזכות לחזור לארצם. ואולם, האם באמת הערבים שהשמאל והאנטישמים מכנים "פלסטינים" ישבו בארץ תקופה משמעותית, או שמדובר בערבים פולשים, חסרי כל שורשים או זכויות בארץ?

כמובן, אסור לצטט מקורות ישראליים או יהודיים, משום שאלה נחשבים ללא מהימנים. ניתן להתחיל ממארק טוויין, שסייר בארץ ולא ראה בה ערבים. הוא מדבר על ארץ ריקה. טווין - שביקר בארץ ישראל ב-1867 - לא היה ציוני או יהודי ולא היה לו אינטרס "להעלים" את ערביי הארץ.

יהיו מי שיטענו, כי תיאור ספרותי אינו יכול לשמש כמדד מדויק. אם כך נפנה לדו"ח ועדת פיל, שהוקמה ב-1936 על ידי ממשלת בריטניה. הוועדה בדקה את השינויים הדמוגרפיים שחלו בארץ ישראל. לדוגמה, בעירי, חיפה, במשך שש השנים שנבדקו על ידי הוועדה - ככל הנראה 1930-1936 - עלה מספר הערבים ב-86%. מצב דומה, על פי דו"ח הוועדה, שרר במרבית הערים היהודיות, ואילו בערים הערביות מספר התושבים נותר פחות או יותר זהה. ברדוקציה מתמטית זהירה ניתן להגיע למסקנה, כי מספר הערבים שישבו כאן בתחילת תקופת המנדט היה זניח לחלוטין.

וינסטון צ'רצ'יל, בהתייחסו לטענה כאילו ההתיישבות היהודית דחקה את רגלי הערבים בישראל, מצוטט כאומר: "לא די בכך שהערבים אינם נרדפים, אלא שהם הצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם יותר מכל שיעור של יהודים שבו יכלה יהדות העולם כולו להגדיל את מספר היהודים בה". לפלישה הערבית המסיווית לישראל בתקופת המנדט היה מודע גם מושל סיני הבריטי ב-1922-1936, שהעיד כי מתנהלת הגירה של בדווים מסיני ומעבר הירדן לארץ ישראל. כן, אלו אותם פולשים בדווים שהשתלטו ומשתלטים על אדמות הנגב.

יש גם דו"חות מרשם אוכלוסין ועוד מקורות ללא סוף, אך את השמאל הסהרורי והאנטישמיות הבינלאומית המממנת אותו - העובדות לא יזיזו מעמדתם.

מסקרנת השאלה האם הערבים המכונים פלסטינים באמת מאמינים בסיפוריהם על "העם היליד". אין לכך תשובה ישירה, ניתן רק להסיק על כך מהאופן שבו הגדיר אונרוו"א מיהו פליט. כזכור, לאו"ם יש ארגון פליטים אחד שמטפל בכל הפליטים בעולם, ואחד נפרד ומיוחד, שמטפל במה שמכונה "פליטים פלסטינים" - זאת לפי דרישת הערבים לאחר מלחמת השחרור.

מקובל להניח, כי פליט הוא מי שיושב במקום מסוים כ-30 שנה ונאלץ לברוח (לא אחד שהחליט לברוח כדי לאפשר לבני עמו לטבוח ביהודים בנוחיות), או שאין לו לאן לחזור. לנוכח הגדרתם העצמית של הערבים כ"עם יליד" ניתן היה להניח שהם ידרשו להגדיר כ"פליט פלסטיני" מי שיושב בארץ שממנה גורש 100 או 200 שנה - לכל הפחות 30 שנה... אך מנהיגי הערבים ב-1948, שהיו מודעים לאמת ההיסטורית, דרשו כי פליט יוגדר כמי שהיה בארץ ישראל שנתיים - מיוני 1946.

הפולשים הערבים חזרו לארצותיהם, לבני משפחותיהם, לבני עמם, למדינה הדוברת בשפתם, שדתה היא דתם. הם אינם ומעולם לא היו פליטים. רק קומץ יהודים סהרוריים במימון האנטישמיות הבינלאומית יכולים להציע לאפשר להם פלישה חוזרת לארץ ישראל.

ד"ר הורוביץ היה דובר ומזכיר של הנהלת הליכוד בכנסת

 

המאמר המקורי והמלא התפרסם באתר עיתון הארץ בתאריך 25.10.11.

עודכן לאחרונה ב- רביעי, 26 אוקטובר 2011 09:26
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר