עמוד הבית מאמרים כידון הרובה, לא להב המחרשה
 

כידון הרובה, לא להב המחרשה

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
גדעון ביגר    שישי, 31 דצמבר 2010 00:00
Share

פרופ' גדעון ביגר, מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, מנתח את הגורמים המשפיעים על גבולות הסדרי הקבע בסכסוך בין מדינת ישראל למדינות ערב וקובע - חד משמעית: "... כי ניסיונות ההתיישבות בשכונות ערביות בירושלים, כמו גם התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, ואף ההתיישבות בגולן, עדיין אינם מכתיבים את מיקומו העתידי של קו הגבול של מדינת ישראל".

המאמר התפרסם במקור בעיתון הארץ בתאריך 31.12.2010 ומובא לעיון הגולשים.

האתוס הציוני, המשולב בתפישות מקראיות דתיות, מחנך אותנו בדורות האחרונים ש"להב המחרשה יקבע את הגבול", או בגרסה המקראית: "כל המקום אשר תדרוך כף-רגלכם בו - לכם יהיה" (דברים י"א כ"ד). האתוס מלווה את תהליך הקמתה של מדינת ישראל ויישובה ביהודים, ונמשך עד ימינו אנו.

בחינה היסטורית קצרה של תולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ב-130 השנים האחרונות מערערת אתוס זה. הקשר בין ההתיישבות לגבולות נוצר באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת. עד לתקופה זו ההתיישבות כוונה לאותם האזורים שבהם היה אפשר להקים יישובים עם היתכנות כלכלית, אם אלה יישובים חקלאיים ואם יישובים עירוניים. זאת מתוך ההבנה הבסיסית שכל ארץ ישראל, שגבולותיה נקבעו בראשית שנות ה-20, תהיה בסופו של דבר המקום שבו תוקם המדינה היהודית - מדינת ישראל.

המרד הערבי של השנים 1936-1939, וההבנה כי הערבים יתנגדו בכוח להקמת מדינה יהודית על פני כל שטחה של ארץ ישראל, הביאו להצעות לחלוקת הארץ בין היהודים לערבים. ועדת החקירה הבריטית המלכותית (ועדת פיל) קבעה את הקריטריונים לחלוקה, שמאז לא נשתנו למעשה. הוצע כי מקום המאוכלס ברובו בערבים יהיה בתחום המדינה הערבית, ואזור המאוכלס ביהודים, וכן אזור שיאפשר קליטת עולים יהודים חדשים, יינתן למדינה היהודית.

מהלך זה הביא לשינוי תפישתי בחשיבה המדינית הציונית. מכאן ואילך החלה פעולת התיישבות נמרצת שכוונה גם, ובעיקר, להתיישבות באותם האזורים הריקים מיהודים, בכוונה לצרפם למדינה היהודית העתידית. מהלך זה הביא אמנם להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 לצרף את רוב הנגב למדינה היהודית המוצעת, כמו גם את עמק בית שאן. אך מנגד, ההתיישבות בגליל המערבי, כולל נהריה וחניתה, איילון ומצובה ושבי ציון ויחיעם, לא הביאה לצירוף השטח למדינה היהודית המוצעת. גם גוש עציון על ארבעת יישוביו, והיישובים כפר דרום, ניצנים, יד מרדכי ונירים בדרום, בית הערבה, נוה יעקב, קרית ענבים, מעלה החמישה ועוד, לא היו אמורים להיכלל במדינה היהודית.

הצעת החלוקה לא התקיימה, ובמקומה נקבעו, לאחר מלחמת הקוממיות, קווי שביתת נשק שהותוו בהתאם לתפישה הצבאית של השטח, שלא היתה קשורה כלל למיקום היישובים. הגליל המערבי צורף למדינת ישראל, כמו גם יפו, לוד, רמלה, באר שבע ושטחים נוספים, מכוח ההשתלטות הצבאית. כידון הרובה, ולא להב המחרשה, קבע את הגבולות. אותם יישובים שצה"ל לא הגיע אליהם, גוש עציון, כפר דרום, בית הערבה, עטרות ונוה יעקב, לא נשארו בתחומי המדינה. עד למלחמת ששת הימים ישבה המדינה את כל השטחים עד לקווי שביתת הנשק, ולא חרגה מהם.

מלחמת ששת הימים הביאה להשתלטות ישראלית על שטחים נרחבים. בעקבותיה החלה פעילות התיישבותית שיועדה להגשים את האתוס של "ההתיישבות תקבע גבולות". כך הוקמו יישובים בחצי האי סיני, ברצועת עזה, בגולן וביהודה ושומרון. אך פעולות אלה לא עמדו במבחן הוכחת האתוס. הסכם השלום עם מצרים גרר בעקבותיו פינוי כל היישובים שהוקמו בחצי האי סיני. גם יישובי גוש קטיף לא הביאו להכללת שטח זה במדינת ישראל.

כיום מנסה ישראל לשכנע את העולם בצורך להשאיר בשליטתה "גושי התיישבות", כמו גם את ירושלים כולה, או לפחות את האזורים המיושבים ביהודים בירושלים רבתי. אולם מהלך זה טרם הושלם, ואין כל הסכמה או החלטה שכך יהיה המצב.

עד היום רק היישוב מטולה קבע את מיקום קו הגבול, וזה היה בשנת 1920, עת קבעו הבריטים והצרפתים את גבול הצפון של ארץ ישראל. הצעות, תוכניות והחלטות שונות ניסו לתחם קווים בהסתמך על מיקום יישובים, אך תוכניות והצעות אלה מעולם לא באו לכדי מימוש. נראה על כן כי ניסיונות ההתיישבות בשכונות ערביות בירושלים, כמו גם התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון, ואף ההתיישבות בגולן, עדיין אינם מכתיבים את מיקומו העתידי של קו הגבול של מדינת ישראל.

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר