עמוד הבית מאמרים טהרני השמאל רק צועקים מהיציע
 

טהרני השמאל רק צועקים מהיציע

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
אמלי מואטי    שני, 22 פברואר 2016 15:04
Share

ישבה לה אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, אל שולחן העבודה הכבד שלה, ושברה את הראש לקראת הפגישה עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. "על מה לעזאזל אני הולכת לדבר עם האיש", התחבטה עד שנכנס היועץ המדיני. 

אמילי מואטי"ארתור, מה קורה שם במדינה הזאת בימים אלה? יש הסכם שלום? הסכסוך נגמר"?

"איפה...", ענה לה ארתור, "הסכסוך רק הולך ומעמיק". 

"אם כך", המשיכה מרקל, "אדבר איתו על הכורח בהסכם שלום"!

"רעיון מצויין", סיכם ארתור.

הגברת מרקל מתחה את רגליה, מזגה כוס תה בחלב או דיאט קולה והדליקה את הטלוויזיה. והנה על המרקע הופיע יו"ר האופוזיציה בישראל, יצחק הרצוג, מלווה בנשיא צרפת, פרנסואה הולנד, במבואה רחבת הידיים של ארמון האליזה. מרקל מיד הגבירה את הווליום בטלוויזיה. "לזה בדיוק חיכיתי", שחה לעצמה. ואז זה קרה: הרצוג נתן את הצהרתו. וכך אמר: "אני חסיד גדול של חזון שתי המדינות, אבל העוינות בין העמים וחוסר יכולת של המנהיגים מונעים זאת...חזון שתי המדינות לא יכול להתממש עכשיו", סיכם. 

"הו", קראה מרקל אל חלל לשכתה המפוארת, "זה בדיוק מה שאני הולכת להגיד לנתניהו בביקור שלו כאן". היא קראה לארתור והשמיעה לו את ההצהרה של הרצוג. ארתור הנהן בהתלהבות.

עם ה"הו" של מרקל קמה לה מיד קבוצת "אוי" מקומית; טהרנית וקפדנית, שעוד לא קם מנהיג שעמד בסטנדרטים המוסריים שלה, ושהחליטה במעמד צד אחד, כי צריך לבטל בגסות את תוכן דבריו, שלפיהם, כפי שכותבת שורות אלו ועוד רבות ורבים הבינו, נכון לעכשיו, אין דרך דיפלומטית לממש באופן מיידי את חזון שתי המדינות אלא לבצע כמה צעדים כדי להחזיר אותו לסדר היום. כת הטהרנים הפכה את הרצוג לאוייב החזון.

הדרך היחידה לשים סוף לפאסיביות והאימפוטנציה של הימין, כמו גם לאזור הנוחות החמים והלא רלוונטי של אותם טהרנים, שממתינים עד בוש למשיח מדומיין, מחייבת חשיבה מחודשת על הסיכסוך. זה בדיוק מה שניסתה מפלגת האופוזיציה המרכזית להציג: צעדים משמעותיים שניתן לבצע כבר מחר בבוקר כדי להתקרב ליום בו פלסטינים יחיו במולדתם ואנחנו במולדתינו ותשקוט הארץ.

כך גם לגבי רעיון ההיפרדות של המחנה הציוני (שמתבסס בין היתר על תוכנית בר-לב האחרונה). הרי גם שלום אוטופי כמו תפישת שתי המדינות תובעים בראש ובראשונה הפרדה ברורה - פלסטין לפלסטינים וישראל לנו. אז מה הפאניקה? מישהו באמת חשב שזה ייתכן ללא הפרדה? מישהו באמת מאמין שדור, שגדל על שנאה ואיבה וזרות מוחלטת כלפי הצד השני, יחגוג פסטיבל שלום בגבול שערוגות של שושנים מלבלבות בו?

פתאום הרצוג, יו"ר אותה מפלגה, שהחבורה הטהרנית לועגת לה חדשות לבקרים, נעשה אויב החזון עבור נזיד מנדטים. הגדילה לעשות קרולינה לנדסמן במאמרה מיום שישי, כשקבעה שגברת מרקל, קנצלרית גרמניה, פשוט ישבה עד כה חסרת אונים והשקפת עולם בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני וחיכתה שיבוא הרצוג ויגאל אותה מהבורות והריק התכני בו היא נתונה או היתה נתונה עד להצהרתו של הנ"ל.

לנדסמן טועה כמו אחרים, המפרשים את תכנית ההיפרדות של הרצוג כקריצה לימין. אין בינה לבין הימין דבר וחצי דבר. כל כולה מבט אל המציאות, וניסיון להחליף את הפאסיביות הימנית בנקיטת יוזמה. זו תמציתה של הציונות משחר ימיה. מי שמחליט שלא לנקוט יזמה יכול להמשיך ולהמתין שהמציאות תשתנה, או שהפריץ ימות או שיבוא המשיח. בסופו של דבר מטרת  השמאל-מרכז אחת היא: גבולות ברורים למדינת ישראל והכרה בינלאומית בגבולות הללו, תוך סיום השליטה בעם הפלסטיני מתוך אינטרס ישראלי בטחוני ומדיני מובהק. 

תוכנית ההיפרדות של הרצוג היא היחידה שמונחת על השולחן מול חזיונות הסיפוח של נפתלי בנט. מי שחושב שיש דרך אחרת  - אז בבקשה, המציאות משוועת לתוכנית שתשים גבול לסיכסוך. אבל לזרוק עגבניות מהיציע בלי להציע אלטרנטיבה קונקרטית זו לא ממש אסטרטגיה.

============

פורסם באתר הארץ

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר