עמוד הבית מאמרים שמאל ולא בתחפושת
 

שמאל ולא בתחפושת

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הארץ, עוזי ברעם    שלישי, 30 ספטמבר 2014 09:18
Share

במאמרו "השמאל הישראלי החדש" (21.9), גדעון לוי גם טובע כינוי לשמאל וגם מגדיר את קווי המתאר שלו. ואכן, לפי השמאל הרדיקלי (ואין מנוס מקביעה כי יש שמאל שונה) הוויכוח בישראל הוא בין הימין הקיצוני עם הסממנים האמוניים, והימין האחר. כלומר, אין איש, גוון או מפלגה פוליטית שזוכים להיקרא שמאל. כי במבחנו של לוי שמאל איננו מתנגד לסרבנות, וגם לא, רחמנא ליצלן, שונא את חמאס, את דאעש ואת הטרור. השמאל הציוני לא זוכה אצלו אפילו לציון "עובר".

לפי היכרותי, גישה זו מתאימה לאלו שרואים את עצמם כשמאל השורשי האוניברסלי, חסר האבחנות ונעדר הדקויות. זהו השמאל החי בתוך עצמו, במצפון נקי, ואיננו מנסה כלל להבין את הלך רוחו של הישראלי המצוי. יש שמאל אחר, שלצערי גם הוא לא מהווה אלטרנטיבה ריאלית בימים אלה. במצב שבו הגזענות פושה והגישה הדמוקרטית מפנה מקומה לשיקולים אחרים, כמעט פגאניים, המאבק על נפשו של הציבור לא יכול להיות קל. אני מדבר על אלה שנמצאים פוליטית במקום שאיננו ימין, ולא מתנחל או חרדי. השמאל הרדיקלי מטיף, אך אינו מסוגל להתחבר אליהם.

אפשר לקבוע שראש הממשלה מעודד את תרבות הפחד, ומתענג על הפנמתה. אבל הפחד קיים, והוא הולך ומתעצם. מי שמתעלם מהפחד הזה, ומלגלג על היחס השונה להרוגים בצד שלנו ולהרוגים בצד השני, לא יוכל להיות משמעותי.

אבל יש שמאל שאני מאמין בו. אני מודה שכמה מחברי בורחים מתיוגם כשמאל כזה, כיוון שהשמאל הרדיקלי גזל מהם את המשבצת, אבל אין חלקי עמם. אני מאמין שהשמאל הציוני רואה במדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי, אבל רואה בכל תושבי ישראל אזרחים לכל דבר. השמאל הציוני תומך בנסיגה לגבולות 1967 עם סידורי ביטחון וחילופי שטחים, מצדד בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ומאמין בעליונות שלטון החוק. המאבק בגזענות ובאפליה חייב להתנהל ללא מורא. יש לעצור את המרוץ הקפיטליסטי להפרטה מואצת. יש לצדד במעורבות של המדינה במשחק הקפיטליסטי, ולא לאפשר לכוחות השוק לפעול בכל תחום בלי בקרה. השמאל שעומד לנגד עיני חותר למכנה משותף פוליטי רחב, ללא הבדלי לאום ודת.

משהו בגישות הללו מזכיר את הימין, ולו המתון ביותר? ההנחה כאילו המאבק בארץ הוא רק בין ימין לימין, היא שקר שנועד לתת בולטות להשקפות שמייצג השמאל הרדיקלי, שמקבלות ביטוי נרחב בעיתון זה. השמאל הרדיקלי יכול לטעון שהעמדות שאני מייצג לא יביאו את השמאל הציוני לשלטון. אינני מזלזל בטענה, אבל כדי למנף את התמיכה הציבורית — וזו מטרת העיסוק הפוליטי — יש לשכנע את הישראלים המתונים, אלה שתומכים בהסדר ובה בעת חוששים ממנו, שפנינו למהלך מדיני גדול ואפשרי.

השלום עם הפלסטינים בלבד נראה לרבים לא מספיק, ולכן יש להתמקד ביוזמה הערבית. העם לא ידחה הצעה קונקרטית להסדר שלום כולל עם הפלסטינים ועם חלק ממדינות ערב. אינני מקבל את גישתו של ארי שביט, לפיה יתמוך במשא ומתן רק אם תסכים הליגה הערבית להשמיט את סעיף זכות השיבה מההצעה. איש לא ייתן לו דבר. כשם שלישראל יש עמדות פתיחה למו"מ, כך גם לעולם הערבי. רק שיחות שבמהלכן תוסר החשדנות וישונו האינטרסים באזור, יביאו אולי לפריצת דרך.

ישראל צריכה לקבוע את הסדר השלום כבעיה קיומית ראשונה במעלה, וכפי שהיא מתכוננת למלחמה כך עליה להתכונן לשלום ולהכין את המערכות הציבוריות, הלוגיסטיות, המדיניות והצבאיות בהתאם. כיוון שברור שממשלת ימין לא תעשה זאת, דרושה הסכמה ציבורית להחלפתה. השמאל הרדיקלי בחר בהתנתקות מוחלטת מכל הציבורים הרלבנטיים במדינה, והשמאל הציוני עדיין איננו אלטרנטיבה ריאלית. אבל חבירה לכוחות שונים בחברה הישראלית עשויה להביא לחלופה שלטונית. השמאל הישראלי החדש — מטבע הלשון של גדעון לוי — הוא לא כל כך חדש, וכן, הוא ציוני.

=========================

הטור המקורי התפרסם באתר עיתון הארץ

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר