עמוד הבית מאמרים מתחת לצוק, מעל לענן
 

מתחת לצוק, מעל לענן

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
ד"ר חיים אסא ושמעון בטאט    שני, 18 אוגוסט 2014 11:47
Share

מעתה אמור, בתשע"ד לחמנו את מלחמת השחרור של עזה, ויחתום נתניהו בקהיר על טפסי ההישרדות של חמאס, ויקרא בקולו את מגילת העצמאות של הישות הפלסטינית-חמאסית. בעוד דאע"ש (isis) מקבע את עצמאותו בחלקים מעיראק ומסוריה בואכה לבנון וירדן, פאזל איסלאמי הולך וסוגר על ישראל מכיוונים רבים, השיתוק והעיוורון המתמשכים של ממשלת ישראל נחגגים בשיכרון חושים של מתאבד מזן חדש. מילת הקסם "הביטחון", שגילגל בפיו בנימין נתניהו, פעלה על ראשי הציבור הישראלי והרדימה את כולנו, עד שהתעוררנו למחזה איסלאמי מסוג חדש. זה הזמן להקיץ, אחרת יהיה מאוחר מדי. אנחנו על קצה הצוק - מספיק צעד מוטעה נוסף ועתידנו יהיה מאחורינו.

עובדה ידועה היא, כי יכולות צבאיות טקטיות, מרגע שנבנו וקיימות, אחת יעודן - לממש את עצמן, וזאת אף בדמוקרטיות נאורות, כמובן על מנת לשרת אינטרס מדיני שתמיד יצטייר כ"אסטרטגי". אלא שפעם, איום אסטרטגי נחשב כמה שמאיים במפורש על קיום המדינה, או עלול לפגוע אנושות בעם היושב בציון; היום - גם מנהרה או חטיפת חייל הפכו לכאלה.

עובדה ידועה נוספת, אך הפוכה, קשורה ליכולות צבאיות אסטרטגיות: ככל שהן חזקות יותר, הסיכוי שנפעילן נמוך יותר. המסקנה המתבקשת היא, שאם היכולת הינה טוטלית, לעולם לא תופעל - כי זהו יעודה, "לא לממש את עצמה". שכן, ברגע שיהיה בה שימוש, נכשלה בייעודה.

הפעם נתרכז, כאמור, במה שקרה לנו עד כה במערכה הנוכחית: נמצאנו נגררים לכניסה לשטח, שהשולט בו הבין מראש את כלל הצעדים שיש בכוחנו לבצע ושאותם רקחו מיטב מוחות צה"ל. עם יכולות על סף הדמיון של צבא מהאלף השלישי, נשאבנו להיתקלויות על רטוב עם אויב חי, שלוחם בשיטות של האלף הראשון והשני ומבקש לשנות וליצור מציאות אסטרטגית חדשה בשטחו. מלחמת שחרור שמטרתה עצמאות, זו תמונת הניצחון שהחמאס מבקש לייצר דרך יצירת מצב של לחימה טקטית בפרופיל נמוך וא-סימטריה רב מימדית, כך שבסופה תהיה מציאות חדשה, המגשימה את שאיפותיו ורצונותיו, ואף מעבר לכך. למרבה הצער, או האירוניה, אנחנו אלה שאפשרנו לחמאס להשתמש בכוחנו על מנת לשפר משמעותית את מצבו.

לצאת ממצב זה באופן שאינו פחות מפשיטת רגל מדינית ובטחונית, ניתן רק בדרך אחת והיא אינה עוברת בכיבוש עזה אלא בשינוי עמוק לעבר ממשלה שכל מטרתה הינה לחתור להסדרה מדינית רחבה, להסכם שלום. העולם, וגם אויבינו, כבר הבינו את מגבלות הפעלת הכוח הצבאי בתוך אוכלוסייה אזרחית, הגיע הזמן שגם אנחנו נפנים זאת.

אבל למה להתחיל מהסוף? ניצני התמונה של נתניהו וליברמן, שחותמים בקהיר על מגילת העצמאות של עזה, כשמולם עומדים דף ומשעל, נטועים עמוק בקואליציה הנוכחית שיצרה את הממשלה ה-33. בפוליטיקה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון (וילה בג'ונגל) אין רגע דל. כלל האצבע בישראל לעולם יהיה ש"עוצמת הקואליציה בחולשת מרכיביה". וכך ניתן להקים ממשלה על בסיס קואליציוני שמקדם אג'נדה מסוימת, חברתית, כלכלית, מדינית, או פוליטית, של קבוצה או מגדר מסוים (מי בכלל מדבר אצלנו על טובת המדינה), שמתבססת על עשייה באחד הכיוונים הללו. בקואליציה הנוכחית של נתניהו אין מרכיבים חלשים, כולם בריונים, בעיני עצמם ובעיקר בעינינו, וייתכן שזו הסיבה לשיתוק המערכתי. שלושה ביריונים אוחזים איש בצוואר רעהו, בל נתפלא שהעגלה שהם מובילים מידרדרת מן הצוק אל האבדון.

במקרה הפשוט של הממשלה ה-33, זו שבסיסה האיתן נטוע עמוק בתוך האינטרס הפוליטי האישי של נתניהו, אין מקור עשייה, יש שיתוק. ראש הממשלה וממשלתו משותקים. ואם המערכת העליונה, המופקדת על החשיבה והביצוע, משותקת ואינה יוצרת חזון ותקווה, שלום ובטחון, המדינה כולה משותקת. כשהחילו עלינו משבר, הוא הניב שעות אין קץ של דיוני קבינט, אך כידוע, ישועה או חוכמה לא צמחו משם בשום תחום, למעט בתחום מסיבות העיתונאים וההצהרות.

מאז תום ימי ממשלת אולמרט, פעלו מנהיגינו לצמצם את מרחב התמרון המדיני של ישראל, על חשבון שיקולי שרידות פוליטיים, בהרכבה הנוכחי של הקואליציה, שנכפתה ע"י צמד "האחים לבית קומופלאז'" (אלה שעוד נידרש לכישוריהם במורד המסדרון שהוביל ל"צוק"), נותר ואקום, ללא טיפת חמצן מדיני, שבהכרח הבהיל לטיפול נמרץ את הגווייה הגוססת שנקראת הממשלה בראשות נתניהו.

הגוויה הגיבה כצפוי לעוצמת הדקירה החדה של מנהרות עזה - היא גילתה סימני חיים ושלחה את הזרוע היחידה שיש לה, צה"ל, לנטרל את האיום: לשלוף את הערמונים מתוך האש, תרתי משמע.

האם זאת דירקטיבה ראויה לצבא, לצה"ל?! לחלץ את עם ישראל מאיום המנהרות? צה"ל נאלץ לבצע את הלא יאומן. דירקטיבה ראויה אינה רק נטרול איום מיידי בכל פעם שהוא נחשף לעין הציבורית, אלא להביא תוצאה משמעותית יותר. כן, מישהו ביקש מצה"ל להוציא את הכידון מידו של הקוזאק הדוהר מולנו, אבל רק את הכידון...

כך חשב, קיווה, נתניהו, שכאב הדקירה יחלוף ואפשר יהיה לשוב לחיקו החמים של השיתוק, של הקומה המדינית, וממשלתו תוכל להמשיך בתנומתה. אבל "סוד" השיתוק היה גלוי לכל, בעיקר לאויבינו הקרובים, שכנינו ממש מעבר לגדר. לא מזמן, בקדנציה אחרת, המם אותנו נתניהו עם האיום האיראני, הרחוק, הבלתי מוחשי לפשוטי העם, ולמשך זמן מוגבל האסטרטגיה עבדה, חששנו מהרחוק והגדול ולא הבחנו בקרוב והלא כל כך קטן.

אבל השקט לא חזר, הזרוע לא סיפקה את הסחורה. יריבינו, מתברר, הבינו את רציונל השיתוק, ולכן, הוואקום יצר עבורם מרחב תמרון והם פעלו בתוכו ואף ניצלו אותו בחוכמה. המערכה הוכיחה שישראל לא הצליחה להחיל על עזה את האינטרס שלה, "שקט".  

ישראל עצמה זנחה את הקו הבינלאומי, שבמרכז תפיסתו הייתה התייחסות לחמאס כארגון טרור מוקצה. ראה זה פלא, ההכרה בדרך ישירה או עקיפה כבר כאן, ומיד לאחר שנצפה בטקס החתימה בקהיר, שם באופן וירטואלי נראה מצד אחד את נתניהו וליברמן, ומצד שני את דף ומשעל, טקס שבסיומו מכריזים על פתיחת חגיגות העצמאות של המדינה השלישית, חגיגות שיקהו אולי במעט את עוצמת ההאשמות כלפינו על המשבר ההומניטרי בעזה.

כך זכינו בדרדור נוסף ביחס העולם כלפינו, מקצה עד קצה, עם שפל חדש ביחסים עם ארה"ב, קיבלנו הרבה דקירות חדות וכואבות, אכלנו דגים מסריחים ובסוף נתניהו, לכשיתעורר, תיוותר באוויר רק השאלה: מתי תושלך גוויית ממשלתך אל מעבר לצוק?

אכן כך נהגו במקומותינו תמיד, וההיסטריה לעולם חוזרת, על רוה"מ מוטלת החובה להוביל לאסטרטגיה חדשה לחלוטין של חזון מנהיגותי ובמרכזו "טובת העם ומדינה" של אופק ברור ותקווה, ויידעו מנהיגינו כי בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָםְּ".

המלצות לאוזן ערלה:

  1. כל "מבצע" המשלב התקפות על העורף, יחד עם הפעלה צבאית בפרופיל אוגדתי ומעלה, יחייב הקמת קבינט חירום אד הוק, שיכיל, בנוסף לראש האופוזיציה, את ראשי המפלגות המונות עשרה ח"כים לפחות. כן, נתניהו, אתה אמרת "אחדות העם מעל לכל".

  1. לכל קמפיין צבאי ישראלי יקדם קמפיין הסברתי עולמי שיכין את הקרקע, וכן, גם עליו יהיה אמון הקבינט.

לסיום: בקבינט כיום מכהנים שני שרים, "האחים לבית קומופלאז'", היושבים בקוקפיט המנווט אותנו ביום יום, מופקדים על חיינו ממש, שניהם על תקן ביריוני השכונה ונהגים חדשים. לאחד ניסיון עשיר בלחימה על המרקע והשני, למרות גילו, לחם בכל "מלחמות" ישראל. מישהו מכיר סוכן ביטוח שמוכן לתת להם כיסוי אלמנטרי? אולי ה"פול"? כי את מחירן הכואב של התאונות נשלם, כרגיל, כולנו.

-----------------------------------------------------

פורסם במקור באתר מפלגת העבודה.

עודכן לאחרונה ב- שני, 25 אוגוסט 2014 11:50
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר