עמוד הבית מאמרים לשחרר את ישראל
 

לשחרר את ישראל

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
עמנואל שחף    שישי, 18 אפריל 2014 18:42
Share

בזמן שאנו עדיין נמצאים תחת השפעת כישלון נוסף של ממשלת נתנהיו לקדם את תהליך השלום, יתכן וזו העת לזכור מה בדיוק עומד על הפרק אם לא נצליח ליישב את הסכסוך ולסיים את הכיבוש.

כאשר מקשיבים לשיח הציבורי מתברר שהמטרה היחידה של השיחות עם הפלשתינים היא להמשיך לקיים את השיחות, בעיקר על מנת לספק את האמריקאים ויתכן אף את ציפי לבני ואת מפלגת התנועה שבקואליציה. אין כל סימן לכך ואף פרשן גם לא מעלה על הדעת שהכוונתה של ממשלת ישראל היא להגיע להסכם שעלול לפרק את הקואליציה אשר כל מטרתה היא לא להגיע להסכם. 

תוך כדי קיום שיחות הסרק הללו, הציבור מגלה עניין אך לא מעורב באמת. היינו שם, עשינו זאת, התאכזבנו, למי באמת אכפת ? ניתן להבין זאת. בסופו של דבר, אין טרור, אין אינתיפאדה, הכיבוש נמצא במרחק בטוח של 30 עד 60 ק״מ, מי בכלל חושב עליו?

הבעיה היא שהכיבוש נמשך כבר כ-47 שנה, הוא הפך להיות חלק אינטגרלי מהמציאות הפוליטית הישראלית והוא מתחיל לגבות מחיר מהמדינה בקני מידה שטרם הכרנו ורק עכשיו אנחנו מתוודים לו. המחיר מוסתר במידה רבה מהציבור, ציבור שנשאר אדיש למדי בעיקר כי הוא מוטרד הרבה יותר מהצורך לקיים את עצמו בכבוד במערכת כלכלית אכזרית. למרות זאת, פה ושם קיימים אנשים שמתחילים להבין שהמציאות הפוליטית משתנה לרעה כאשר קצב השינוי הולך וגובר.

אין גבולות

נתחיל בטריוויאלי – ישראל היא המדינה היחידה בעולם ללא גבולות מוגדרים ומוסכמים. להעדר גבולות מוכרים יש השלכות מרחיקות לכת על כמות לא מבוטלת של אזרחים שנמצאים באי-וודאות מתמדת לגבי עתיד שהותם במקום מגוריהם. כל עוד לא הסכמנו על הגבול המזרחי שלנו עם הפלשתינים יש כ-120,000 אזרחים שחייבים לקחת בחשבון שהסכם עתידי יחזיר אותם לתוך גבולות הקו הירוק (או לתוך גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון).

דמוקרטיה נחלשת

המדינה מתקשה לתחזק את האופי הדמוקרטי שלה כאשר בחלק ארץ שבשליטת המדינה (הגדה המערבית ובמידה מסויימת גם עזה) קיים כיבוש ושליטה צבאית שנמשך כבר 47 שנה על בין 2 ל-4.5 מיליון פלשתינים (תלוי את מי אתה סופר ולמי אתה מאמין). הדמוקרטיה נמצאת בנסיגה.

אלימות המשטרה, תופעה יום יומית בגדה המערבית מול הפלשתינים (לעתים קרובות) ומול היהודים (לעתים פחות קרובות), הועתקה ללא כל קושי ומאמץ לתוך הקו הירוק. היא משגשגת כאן ומקשה כל יום על קיום מחאות ציבוריות לגיטימיות. יש ניסיונות לאמץ מעצרים מנהליים, אמצעי חביב על הרשוית בגדה המערבית נגד פלשתינים וגם נגד יהודים, גם במדינת ישראל. יחס המדינה והאמצעים שננקטים נגד מהגרים ופליטים הועתקו כפי שהם מתוך סל האמצעים שננקטים נגד פלשתינים בגדה. מחאות הבדואים בדרום נגד העתקת מגוריהם לתוך ישובים מטופלות באותן השיטות על ידי שוטרי מג״ב שמופעלים בפינוי של פלשתינים ממגוריהם בבקעת הירדן.

מלכ״רים של השמאל מאוימים על ידי חקיקה על מנת למנוע מימון על ידם למען פעילויות שעלולות להיות מוגדרות כ״נגד הממשלה״. מלכ״רים ומוסדות ציבור ערבים בתוך מדינת ישראל עלולים למצוא את עצמם עוברים על החוק אם הם תומכים באירועים לזכר הנכבה. משרד החינוך דורש מבתי ספר ואוניברסיטאות להיצמד לקו אידיאולוגי תומך חזק בציוניות ופטריוטיות, פחות בדמוקרטיה ועוד פחות בביקורת. בו זמנית הוא מצמצם את לימודי האזרחות בבתי הספר.

המדינה מתחזקת שתי מערכות חוק נפרדות, אחת, אזרחית, בתוך מדינת ישראל כאשר החוק, בדרך כלל נשמר. מערכת החוק השניה, צבאית, מופעלת בגדה המערבית והוא נשמר פחות בהרבה, גם על ידי היהודים וגם על ידי הפלשתינים. מאות אלפי חיילים ששרתו בגדה המערבית ועזה מאז 1967 נחשפו לדואליות ושבו לביתם אחרי שלמדו ששמירת החוק היא אופציונלית ותלויה במקום ובזמן. אין מקום להתפלא על כך שהאלימות והשחיתות במדינת ישראלי בעליה והממשלה עצמה מסתמנת כגורם הראשי העובר על החוק בכל תחומי הפעילות הציבורית.

אמצעי התקשורת, שנועדו לשמור על הדמוקרטיה, ממומנים על ידי בעלי הון מטעם ועם הזמן הפכו להיות תומכים, לעתים נלהבים, של פעילויות הממשלה במיוחד כאשר הן מופעלות כנגד פלשתינים. סיקור המצב בשטחים מוגבל היטב וסלקטיבי. זאת הסיבה שקשה לציבור לדעת שמאז תחילת סבב השיחות הנוכחי עם הרשות הפלשתינית ביולי 2013 נהרגו כ-60 פלשתינים על ידי אש צה״ל.

הסיקור הסלקטיבי ואוהד הממשלה אליו התרגלנו מהגדה המערבית התקבל מזן כלגיטימי, הורחב גם לנושאים אחרים, פגע קשה בתהליך המדיני ומנע מהציבור מידע חשוב על מה שקורה באמת בשטח.

יהודים נגד יהודים

להחלשותה של הדמוקרטיה בישראל כתוצאה מהכיבוש יש השפעה מצננת גם על היחסים עם היהודים והגולה. בעבר היה קונצנסוס בקרב הקהילות היהודיות בעולם לגבי מעמדה של ישראל, היום כבר לא. AIPAC הלובי הישראלי בוושינגטון שתמיד הייתה לו נטיה שמרנית עם רמת תמיכה לעתים מביכה בישראל קמה לו מתחרה, J-street לובי ליברלי מתעצם. הלובי החדש מעיז לבקר את מדינת ישראל בנושאים החשובים לתומכיו הצעירים והליברלים. השיח סביב J-street מתחיל להיות די קשה ולא חסרים ניסיונות לדחוק הצידה יהודים שאומנם תומכים בישראל אך לא תומכים בהמשך הכיבוש. גם באירופה נפגעת אחדות היהודים כלפי ישראל.

תנועת ה-BDS שדוגלת בחרם על ישראל, תנועה בה יש לא מעט פעילים יהודים, מייצרת אי-וודאות רבה בקהילות יהודיות בעולם. יהודים רבים מרגישים חוסר ביטחון ומהססים אם לתמוך בתנועה שמטרתה העיקרית היא להתנגד לכיבוש, או, לחילופין, להתנגד לה כי חלק מתומכיה מתנגדים ללגיטימיות של מדינת ישראל גם בגבולות הקו הירוק.

היחסים עם המיעוט הערבי

מחיר נוסף, גבוה במיוחד שהחברה בישראל משלמת על הכיבוש הוא הקשר עם המיעוט הערבי במדינה. כל עוד אנחנו רואים את הפלסטינים בגדה המערבית בעיקר דרך כוונת הרובים, היחס כלפי אזרחי מדינת ישראל הערבים, גם הם פלסטינאים, לא ישתנה בהרבה והם קודם כל יחשבו כנטל ביטחוני. הם יהיו תחת חשד מתמיד שלא יכול להתפוגג עד שהסכסוך לא יגיע לסיומו. עובדה היא ששנים האוכולוסיה הערבית אופלתה לרעה בתקציבים ממשלתיים והזדמנויות תעסוקה.

המסקנה היא שכל עוד הסכסוך ממשיך לבעור לא יהיה ניתן להכליל אותם לתוך החברה הישראלית והמדינה תשלם קנס אזרחי גבוה. לטעון שסוף הסכסוך יפתור את כל הסוגיות בין היהודים למיעוט הערבי כמובן איננו מוצדק אך ללא פתרון הסכסוך, לא נוכל להגיע לפתרונות מלאים.

זו הכלכלה טמבל

מאמרים רבים נכתבו על השקעות של מדינת ישראל בשטחים הכבושים. המספרים המדויקים ככל הנראה ישארו חסוים על מנת לא לגרום למהומות ברחוב. נסתפק באיזכור של האירוע האחרון, העברת סכום של 177 מיליון ש״ח על ידי חטיבת ההתיישבות של הסוכנות יהודית לשטחים, ללא ביקורת, פרוט או פיקוח, כדוגמה קלאסית לשיטת המימון. הכסף נשפך ואין פלא שהגדה המערבית היא המקום היחיד בארץ ישראל בו זוגות צעירים יכולים היום לרכוש דירה במחיר סביר. לא צריך להיות מופתעים אם כך שאלה שיש להם פחות כסף מתנגדים לרוב לנסיגה מהשטחים. רבים מהם רואים שם את עתידם הכלכלי.

המלכ״ר הישראלי ״קול אחד״ העריך לאחרונה את עלות מימון השטחים בשנה אחת בכ-4,200 ש״ח לכל אזרח ישראלי. עלות זו כמובן רק חלק קטן מהעלות הכלכלית של הכיבוש. מה שחסר היא עלות ההזדמנות (opportunity cost) של כל העסקים שלא נעשו בגלל הכיבוש. ברור לגמרי, שתוספת הפעילות העסקית עם העולם הערבי והמוסלמי (מדובר בכ-50 מדינות נוספות) בהמשך להסכם עם הפלשתינים, הייתה מחזירה את עלות פינוי השטחים ויותר מזה כעבור מספר שנים. ישראל עושה עסקים עם טורקיה בהיקף של מעל 2 מיליארד דולר בשנה. הפוטנציאל העסקי עם המדינות הערביות ויתר העולם המוסלמי (מלזיה, אינדונזיה) הוא גדול בהרבה.

כל אלה שעושים את ההשוואה עם מצרים וירדן בהן השפעת הסכמי השלום על הכלכלה (של ישראל) הייתה מינורית אינם מבינים את חשיבות הנושא הפלשתיני לאיש ברחוב בקהיר וברבת עמון (בניגוד לממשלות שלא אכפת להן). תחשבו איך היו מרגישים ישראלים על עשיית עסקים במדינה בה מחזיקים יהודים בתנאיים מפלים למשך 47 שנה. סיום הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית ישפיע בגדול על מערכת היחסים הכלכלית עם העולם הערבי והמוסלמי.

דה-לגיטימציה

צמיחתה של תנועת ה BDS שהוזכרה כבר קודם בהקשר לקשרינו עם היהודים בגולה הוסיפה שחקן נוסף לברית הבינלאומית נגד הכיבוש. מתקיימים מאמצים שיטתיים לעשות לישראל דה-לגטימציה בפורומים בינלאומיים על מנת לפגוע באינטרסים הכלכליים והמדיניים של המדינה. ברור שבמקרים רבים, המניעים לפעילויות אלו אינם הפרות זכויות האדם של ישראל או הכיבוש אלא האנטי-שמיות והאנטי ציונות, אך הכיבוש מקל על יוזמות אלו ונותן להן לגיטימציה ובגדול. לו היינו מסיימים את הכיבוש, אף תנועת – BDS לא הייתה זוכה בסיוע בה היא זוכה היום.

המאמצים לעשות לישראל דה-לגיטימציה מתרחבים ומוצאים תמיכה בקלות בין אלה שלא מתעמקים בנושא ומוטים מלכתחילה. יש להם את הפוטנציאל לפגוע קשה בכלכלת ישראל שמתבססת במידה רבה על סחר חוץ. הדרך היחידה לשים לזה קץ היא על ידי סיום הכיבוש.

ההיסטוריון הנודע שמעון שמה (מחבר הספר: ההיסטוריה של היהודים ועורך של סדרת טלביזיה באותו שם באנגליה) טען לאחרונה בראיון עם העיתון האינטרנטי Times of Israel שאם מדינת ישראל לא תסיים את הכיבוש, הכיבוש ישים סוף למדינת ישראל.

בימים אלה בהם אנחנן חוגגים את חג הפסח, חג החירות, נכריז על כך שלא רק נשחרר את הפלשתינים אותם אנחנו מחזיקים תחת כיבוש כבר 47 שנה אלא גם את עצמנו כאשר אנחנו משלמים מחיר הולך וגובה על כך שאנחנו פוגעים בזכויותיו של עם אחר.

עודכן לאחרונה ב- רביעי, 23 אפריל 2014 14:20
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר