עמוד הבית מאמרים על אבו מאזן
 

על אבו מאזן

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הארץ, רון פונדק    שישי, 14 פברואר 2014 15:38
Share

הוא האיש שהוביל את ערפאת ואש"ף להחלטה ההיסטורית בנובמבר 1988 להכיר בישראל, על בסיס החלטת האו"ם 242, הכוללת הכרה במדינת ישראל ובזכותה לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים. הוא האיש שהוביל את אש"ף לחתימה על הסכם אוסלו, שכולל - ממניעים של ריאל־פוליטיק - ויתור פלסטיני היסטורי על 78% משטחי ארץ ישראל/פלסטין עוד לפני הסדר קבע. הוא האיש שהוביל למכתב שהועבר מיאסר ערפאת ליצחק רבין, שבו נאמר כי אש"ף מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. הוא האיש שחוזר ותובע שהסכם בין ישראל לפלסטין יהווה סוף לסכסוך ויביא לקץ התביעות. הוא האיש שמתווה את הדרך לוויתור בפועל על זכות השיבה, באומרו לערוץ 2 שהוא מבין שהוא עצמו לא יחזור לביתו בצפת.

למרות זאת, באחרונה קיים טרנד חדש, שאליו חוברים קצוות שונים מהקשת הפוליטית. אבו־מאזנפוביה הוא שם המשחק. שר אחד מכתיר אותו כטרוריסט מדיני, שר אחר כגדול האנטישמים, ועיתונאים ופובליציסטים מצטרפים אליהם, תוך שהם מאשימים שכל מה שמעניין אותו זה להוציא עוד ועוד ויתורים מישראל, להעלותם בכתב ולסרב לחתום עליהם. משהו באיש ההגון הזה, אחד המנהיגים הכי ישרים בעולם - שהוא היפוכו המוחלט של ערפאת, שדיבר בלשון כפולה ומשולשת - מוציא את האנשים מכליהם.

אני מכיר את אבו מאזן ממפגשים רבים שקיימנו ב–20 השנים האחרונות, ועוקב אחר דפוס פעילותו מאז סוף שנות ה–80. מי שיבחן באובייקטיביות את אמירותיו - אלה הפומביות ואלה שנאמרו בחדרי חדרים - ואת פעילותו, יגיע למסקנה שאין מנהיג ערבי שמעונין יותר ממנו להגיע לשלום עם ישראל, תוך התחשבות בצרכים ובאינטרסים האמיתיים שלה.

הגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם. 36 הפגישות בין אהוד אולמרט לאבו מאזן הביאו את השניים קרוב מאוד להסכמה על נושאי הליבה, כולל ירושלים, הפליטים, גבולות המדינה והביטחון. השיחות היו בעל פה, בדרך כלל בארבע עיניים, ובין השניים נוצרה מידה רבה של אמון והערכה הדדית. דיאלוג רציני, עמוק, ומקצועי שכזה לא היה בין שום ראש ממשלה למנהיג פלסטיני. הם עצמם משוכנעים שאם היה להם יותר זמן - אפילו חודשים ספורים - היו מגיעים להסכם עקרונות חתום, מלווה במפה של גבולות הקבע הסופיים בין שתי מדינות לאום, ישראל ופלסטין.

הפסקת השיחות לא היתה בגלל שאבו מאזן לא חתם על מסמך כלשהו. לא היה ולא נברא מסמך שכזה. בפגישותיהם האחרונות החליטו השניים להתחיל במלאכת הניסוח, אך טרם עשו זאת. הסיבה היחידה לעצירת השיחות, למגינת לב שניהם, היתה ההכרזה של אולמרט על התפטרותו בעקבות ההחלטה להגיש נגדו כתב אישום. מאותו רגע, בחודשים שנותרו לכהונתו של אולמרט, התנהל מסע לחצים על אבו מאזן לחדול מהמו"מ. מחד גיסא היו כאלה שאמרו לו שאולמרט חדל להיות נושא ונותן לגיטימי ואין לו סמכות או יכולת להעביר הסכם בממשלה ובכנסת, ומאידך גיסא היו שליחים שאמרו לו שציפי לבני עומדת להקים ממשלה מיד לאחר עזיבתו של אולמרט, ולכן עדיף לסגור אתה את העסקה.

אולמרט ניסה לשכנע את אבו מאזן להמשיך לשאת ולתת, אך אבו מאזן העדיף להמתין ללבני. במסגרת מסע השכנוע ב"זמן הפציעות" שעוד נותר לו, ניסה אולמרט ברגע האחרון להחתים את אבו מאזן על המפה, שכללה סיפוח ישראלי וחילופי שטחים, אך תשובתו של אבו מאזן נותרה כשהיתה. הוא רצה הסכם. הוא האמין שניתן להגיע להסכם עם אולמרט, אבל כללי המשחק נשברו ולדעתו לא נותר אלא להמתין למנהיג/ה הבא/ה של ישראל.

את המסמך המכונה ביילין־אבו מאזן, שבאמצעותו מנסים עתה לנגח את הנשיא הפלסטיני, אני מכיר היטב, כמי ששימש כנושא ונותן במשך כמעט שנה וחצי מול נציגיו של אבו מאזן ב–94'–95'. התפישה בשיחות אלה היתה דומה לזו שהנחתה את המו"מ בין אולמרט לאבו מאזן: ניסוח מסמך עקרונות מלווה במפות של סיפוח וחילופי שטחים. סיימנו לנסח את המסמך חמישה ימים לפני רצח רבין; ואינני מוציא מכלל אפשרות שאם לא היה נרצח, והמסמך הזה, שאושר על ידי אבו מאזן, היה הופך למצע של השיחות על הסדר קבע, המציאות אולי היתה שונה לחלוטין עתה.

אני זוכר היטב את הפגישה האחרונה עם אבו מאזן בתל אביב. המסקנה שלי חד משמעית: אבו מאזן הסכים למסמך. אם כי יש להדגיש שהמסמך כלל כמה אלמנטים שעדיין לא היו סגורים לחלוטין; המטרה היתה שהמסמך יהווה טיוטה מתקדמת להמשך של מו"מ רשמי בין הצדדים. מעולם לא היתה כוונה שהמסמך יודלף, וכשתוכנו הגיע לתקשורת היה ברור שאבו מאזן לא יוכל להתיישר לפיו. יתר על כן, מעולם לא היתה תביעה, שלנו או של יוסי ביילין, שאבו מאזן יחתום על המסמך הזה.

המסקנה פשוטה. נוסחת השלום של אבו מאזן היתה ונותרה ברורה. סוף הסכסוך והסכם קבע שיביא לשלום ולנורמליזציה בין ישראל לכל מדינות ערב, וכנראה גם כל המדינות האיסלאמיות, מותנים בהסכמה ישראלית לדברים הבאים: הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבול מצומצמים וחילופי שטחים ביחס של 1:1; שתי בירות בירושלים; ריבונות פלסטינית אמיתית, ללא כוחות צבא ישראליים בשטחים ועם פירוז של פלסטין, ונוסחה מתוחכמת ומוסכמת בנושא הפליטים. בנוסחה זו לא תיכלל זכות שיבה, אך יהיו בה מחד גיסא פיצויים ומאידך גיסא מידה מספקת של סימבוליקה שתאפשר לפלסטינים לבלוע את הגלולה המרה.

לשם ניסה אבו מאזן להביא את אהוד ברק בקמפ דייוויד ביולי 2000. אבל כשאמ"ן הציג לברק הערכה דומה, שקבעה שהפלסטינים יקבלו עסקה של 97% וחילופי שטחים ביחס של 1:1, אמר ברק לראש אמ"ן: אם אציע 90% לא ייקחו? אני לא מקבל את הערכתך. מאוחר יותר אמר ראש אמ"ן שברק סבר שאינו זקוק להערכת מודיעין, מכיוון שראה עצמו מומחה למודיעין וסבר שהוא יותר חכם. אחר כך היה לו נוח להסביר את הכישלון שלו על ידי תיאור מסולף של המציאות.

אבו מאזן רצה ורוצה לחתום על הסכם עם ישראל. הוא אף פעם לא היה תאב שלטון, ומתעב את כל מה שכרוך בכך. הסיבה העיקרית שהוא נמצא בתפקידו היא רצונו להביא לקץ הכיבוש, להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67', ולשלום עם ישראל, שאותו הוא רואה כנדבך אסטרטגי בעתיד הפלסטיני. אבל עד שלא יבוא ראש ממשלה ישראלי אמיץ, מהסוג של אולמרט, ויציע לו עסקה הגונה, לא משפילה, ולא מעמדת כוח והתנשאות כמו בימים אלו, נמשיך להאשימו במיני האשמות שאין להן בסיס במציאות.

ד"ר פונדק הוא יו"ר פורום ארגוני השלום ומאדריכלי הסכם אוסלו

---------------------------------------------------------------
הטור המקורי והמלא פורסם באתר עיתון הארץ.

 
הודעות: לפני 3 שנים, 1 חודש על ידי הפרולטר {אסף הלחמי} #8544
רון היקר,

דבריך נכונים וחשובים שישמעו - עם זאת, הרי שממנהיג נבחר בעת כזו נדרש לגלות שאר רוח וקבל הכרעות שאינן אהודות ואף לפעול כנגד הזרם.

זה נקרא, לקיחת אחריות.

אז באותה נקודת זמן שבין הדמדומים בפוליטיקה הישראלית - אבו מאזן לדבריך משך רגליים ולמרות שהיה לו שותף אמיתי וכן בצד השני, העדיף שיקולים פוליטיים ואולי הסברתיים.

במקום ליטול את המושכות, להסתגר עם אולמרט בחדר ולהביא קץ לסכסוך עוד לפני פרישתו מכס ראש הממשלה ... הוא בחר להמתין ללא ידוע. והרי, ברור לכל שלבני הייתה מאמצת בשתי ידים כל הסכמה שהיו מגיעים אליה.

אז כאשר מציגים את האמת בפני המנהיגות הישראלית (וטוב וחשוב שכך), ראוי גם להציב מראה דומה בפני זו הפלסטינית ולהציג את הטעויות והאחריות המלאה שלהם למצב בו אנו נמצאים כיום.

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר