עמוד הבית מאמרים אריה כספי על הגזר לעשירים, השוט לחלשים
 

אריה כספי על הגזר לעשירים, השוט לחלשים

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הארץ, אריה כספי    שישי, 03 מאי 2013 13:10
Share

בימים האחרונים מנהלת הממשלה האטומה ביותר בתולדות המדינה מסע נגד הסולידריות של החברה הישראלית ונגד עקרונות השוויון שעליהם נוצרה. שוויון הוא קו אופק שלא נגיע אליו לעולם. לא אנחנו ולא אחרים. אבל הוא מושא לשאיפה. מורה דרך. חברה שמוותרת על החלום הזה היא חברה בלתי מוסרית. בני אדם לא נולדים שווים ביכולתם, אבל הם שווים בזכותם לאושר ועושר. החזקים, המוכשרים יותר, וגם הערמומיים יותר, יתבעו תמיד לעצמם וישיגו יותר. השאלה עד כמה יותר.

מרבית האנשים מגדירים את ערכם על בסיס השוואתי. כדי להרגיש מצליח אתה זקוק לכאלה שמצליחים פחות ממך. האי־שוויון הוא נתון הכרחי של חברה תחרותית. תחרות והצלחה כלכלית הם ערכים מרכזיים בתרבות של ימינו. האי־שוויון של החברה המערבית דומה במידה רבה לכיסאות מוזיקליים, תמיד יש פחות כיסאות טובים ממספר האנשים. בכל תחרות יש מי שמרוויח, אבל יש תמיד גם מי שמפסיד. בניגוד למרקס, שחשב שיש פתרון היסטורי מוחלט לבעיית האי־שוויון, מדובר במאבק אין־סופי. כל שינוי לכל כיוון הוא שינוי על תנאי, זמני, עד שמישהו חזק יצבור מספיק כוח כדי לעשות שינוי נגדי.

החזקים מטמיעים את ערכיהם בתודעה של החברה. לכן התפיסה הכלכלית השלטת בחברה הישראלית, כמו באמריקאית, משרתת את העלית. על רקע זה נהפכה הכלכלה של המאה הקודמת לתערובת של מחקר מדעי ואידיאולוגיה.

חבורת אנשים שבעים

הכלכלה, כמו שאר מדעי החברה, היא מקצוע לא מדויק, אבל הכלכלנים הם היחידים שמתיימרים לעצב חיים שלמים של מדינה. ראש הממשלה אינו מזמין פרופסורים למדעי המדינה להגיש לו תוכנית מדינית בכל פעם שהוא נקלע לפינה. פרופסורים לפסיכולוגיה יכולים להציע כיוון לפתרון בעיה חינוכית מוגדרת, אבל לא תהיה להם יומרה לעצב את דמותה החינוכית או הנפשית של המדינה.

לכלכלנים יש בדרך כלל את החוצפה הזאת. רבים מהם תועמלנים של האידיאולוגיה שרכשו במשך לימודיהם. הכלכלה היא פחות מדויקת מפסיכולוגיה משום שלפסיכולוגים יש אפשרות ליצור מציאות מדומה, לבודד משתנים ולערוך מחקרים שמוגדרים בצורה מדויקת. אף מדינה לא תאפשר ניסויים כאלה בכלכלתה. לכן המחקר הכלכלי מושתת בחלקו הגדול על נתוני עבר מזדמנים. השאלה מה היה המשתנה המדויק שהשפיע על התהליך האינפלציוני, או על הצמיחה, היא תמיד עניין לוויכוח. הכלכלה נראית מדע מדויק רק משום שהיא עוסקת בערך שניתן לכמת בצורה מדויקת. בכסף.

בשנים האחרונות מתרבים בארץ ובעולם כלכלנים שמבינים את מגבלות המקצוע. בשבועות האחרונים הופיעו ב”הארץ” שלושה מאמרים של פרופסורים לכלכלה, שביקרו את תוכנית נתניהו. זו התוכנית שמוצגת לציבור כפתרון המקצועי, המדעי, האולטימטיבי, חסר התחליף, לבעיות המשק. במקום מה שהיא באמת: הביטוי האידיאולוגי־הפוליטי של חבורת אנשים שבעים.

בתוכנית נתניהו מסתתר מלכוד אופייני ליכולתם של החזקים להכתיב לכל את האידיאולוגיה שמשרתת אותם. התוכנית עוסקת בהפחתת מס בצורות שונות לבעלי ההכנסות הגבוהות. הפחתת המס אמורה להגדיל את הכנסתם ולעודד אותם להשקיע בעבודה ובכסף. יפה. אבל כשמגיעים לבעלי ההכנסות הנמוכות מתהפכת תורת המוטיבציה של נתניהו ופקידיו. כאן הפחתת השכר נתפסת כמכשיר העיקרי. שכר נמוך ופחות הטבות הם שיגרמו לאנשים לצאת לעבודה. לאמידים נותנים גזר, לחלשים שוט. אין ספק שקל לשר האוצר להבין את עולם המניעים של אלה הדומים לו. לכל האחרים הוא מייחס מבנה אישיות כמעט הפוך. מכאן צומחת מדיניות כלכלית נפרדת לעשירים ולעניים.

כולנו באותו הסל

רוב כלי התקשורת עוסקים בימים אלה בחלשים ביותר. אבל המאבק האמיתי צריך להתנהל על רמת החיים וכללי המשחק של כל תשעת העשירונים הנמוכים. צעד אחר צעד נשחקים במהלך השנים האחרונות לא רק השירותים לעניים, אלא גם העקרונות הבסיסיים של ההסכמה החברתית של ישראל. הפנסיה, שירותי הבריאות והביטחון הסוציאלי. מסע הפיטורים שערכה לימור לבנת באישון לילה, כשהיא שולחת הביתה כ–1,500 מורים ותיקים, הוא אולי הביטוי הבוטה ביותר של התהליך הזה.

בשלב מסוים בחייהם מקבלים רבים החלטה התואמת את אישיותם ובוחרים בין הכנסה נמוכה, אבל בטוחה ונטולת הימור, לבין מסלול מסוכן שאפשר להרוויח ממנו יותר, אבל עשוי גם להפיל אותם לקרשים. הראשונים נעשים שכירים ומחפשים בדרך כלל מקומות ציבוריים גדולים. לכאורה יש להם עולם בטוח יותר וצנוע יותר. בשנים האחרונות מתברר ששום דבר אינו בטוח. השכירים שרצו לקנות ביטחון במחיר שכר, מגלים שרומו. אף שוויתרו על הכנסה, הם נותרים ללא הכנסה וללא ביטחון. זהו תהליך שמתרחש כבר שנים לא מעטות. נתניהו מוביל אותו לשיא. הוא מנסה לעצב חברה ללא ביטחון. וזו כבר בעיה של כולנו. לא רק של החלשים ביותר.

הדה־הומניזציה של השכירים בישראל מתבטאת במילה הגסה “הבראה” לתהליך שהופך הרבה מאוד אנשים לחולים. הבראה, שבמקור היא תהליך שעובר על אדם בשר ודם, מיוחס לארגון, מוצר סינתטי חסר נשמה של סובייקט אנושי, והופך את האנשים האמיתיים לאובייקטים, ליחידות סינתטיות. התהליכים האלה התרחשו עד עתה בשקט משום שרוב בני האדם לא מודעים למתרחש סביבם. קופות החולים לא מגלות לחוליהן שמספר עצום של תרופות שאושרו בארה"ב לא ניתנות להשגה בארץ, ושעל הרופאים מופעל לחץ להימנע מבדיקות וטיפולים יקרים, שכבר אושרו. מבוטחי הפנסיה יגלו רק בעוד שנים רבות את מחיר השינוי בתנאיה, ופיטורי העובדים, הם מתרחשים דונם פה ודונם שם. רבים חיים בתחושה ש”לי זה לא יקרה”. אבל זה קורה יותר ויותר. אם בעבר התנהל המאבק סביב המחויבות של המעביד הפרטי לעובדיו, היום הוא מתנהל על קו ההגנה האחרון, המחויבות של המעביד הציבורי.

----------------------------------------------------------------

הטור המקורי והמלא התפרסם במוסף הארץ.

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר