עמוד הבית מאמרים חוק בחירות חובה
 

חוק בחירות חובה

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
אורי קידר    שני, 18 פברואר 2013 19:51
Share

עד השעה 10:00 היו 11.4%, עד השעה 14:00 38.3%, עד השעה 18:00 55.6%, המתח עולה, היד על הפתק. אזרח א' הולך לקלפי, אזרח ב' מכניס המעטפה, אזרח ג' מראה תעודת זהות, אזרח ד' משלשל את המעטפה לתיבה ו..גבירותיי ורבותיי יש לנו הצבעה, יותר נכון יש לנו 67.79% אחוזי הצבעה בבחירות לכנסת ה-19.

הרשו לי לצנן את ההתלהבות. זה לא הרבה, זה לא מספיק, יש עוד המון מקום להשתפר. יום הבוחר החל בהתלהבות יתרה של התקשורת שדיווחה על אחוזי הצבעה גבוהים בעשר השנים האחרונות. שמעתי והייתי אופטימי. דמיינתי כיצד נוהרים אזרחי ישראל בהמוניהם לקלפיות לממש את זכותם הדמוקרטית, זכות שלעניות דעתי היא גם חובה, אבל לזה נגיע עוד מעט. בסופו של יום עלה אחוז ההצבעה ב-2.5-3 אחוזים יותר מאשר בבחירות הקודמות. זה לא שוס, זה לא איזשהו הישג כביר, נדיר, שחר של יום חדש לדמוקרטיה ישראלית. זה הישגון, או השגיג, לא יותר מזה.

בבחירות של שנת 1999 אחוז ההצבעה עמד על 78.7! איפה הימים ההם? מה מרמזים האחוזים האלה? האם מואס העם בדמוקרטיה? האם צדק דוד גרוסמן כשאמר "אין מלך בישראל" ולכן אנשים פשוט לא באים כי אין למי להצביע!? לכל אורך שנות ה-90 עמדו אחוזי ההצבעה על מעל 75%. תורידו חולים, תורידו קשישים, תורידו ישראלים שגרים בחו"ל, תורידו ישראלים שמטיילים להם בעולם ועדיין מעל 75% יישמע סביר, הגיוני, הרבה יותר דמוקרטי. מאז בחירות 2001 העם לא אומר את דברו. יותר נכון, לא כל העם אומר את דברו, יש כאלה שמעדיפים לומר את דברם בטוויטר, בפייסבוק, בפאב, בבית הקפה, אבל במקום החשוב ביותר, איפה שמה שהם אומרים גם עשוי לגרום לאיזשהו שינוי הם נאלמים דום, הופכים דגים, חסידות, אסקימוסים שנמצאים בקטבים ולא פוצים את פיהם.

פגשתי בעל פאב מאילת. שאלתיו "למי אתה מצביע?" ענה לי:"אני לא מצביע, בשביל מה, יש לי את הפאב שלי וזה כל מה שחשוב.". עניתי לו: "ואם הדבר הראשון שתעשה הממשלה החדשה יהיה לבטל את הפטור ממע"מ באילת, מה תעשה?" האיש החוויר,  נראה חיוור כאילו שהה בקיץ האחרון בסיביר, שתה וודקה לימון ואיבד את כל השיזוף. הוא לא הבין. עד לאותו משפט הוא לא הבין. הוא ורבים אחרים לא הבינו ואולי, עדיין לא מבינים, שיש קשר הדוק, ישיר, בינם לבין ממשלת ישראל ומהלכיה. הם לא מריונטות, הם הריבון ולעיתים נראה שתפקיד הריבון גדול עלינו, אנחנו לא רוצים בו, לפחות חלקנו, אחרת כיצד תסבירו שכמעט 2 מיליון איש בכלל לא הלכו להצביע??

הדבר הזה מעלה תהייה. נקודת המוצא היא שהעם הוא הריבון, שכן אחרת נהפך דיקטטורה ובה לא נהיה יותר ריבון, בקושי אחראים לעצמנו. אם הריבון לא ממש את זכותו, אולי יש צורך להפוך את זכותו לחובתו. ואם ננסח זאת יפה: חובת ההצבעה מקנה לאזרחים זכות השתתפות בהליך הדמוקרטי. דמיינו מצב ובו ישנו חוק אשר מחייב את כולנו לצאת להצביע. מי שלא יצביע ייקנס, או שבתעודת הזהות שלו ייכתב כי הוא "לא הצביע בבחירות בשנת X". נשמע לכם הזוי ? באיטליה, בלגיה, יוון ולוקסמבורג חוק כזה קיים! בהולנד היה קיים חוק כזה. כשהוא היה קיים שיעור ההצבעה עמד על מעל 90 אחוזים. ב-1971 בוטל החוק ובבחירות של הזמן האחרון עמד שיעור ההצבעה בקושי על 65 אחוזים. אגב, במדינות הנ"ל בהן קיים החוק, עומד שיעור ההצבעה על מעל ל-90 אחוזים.

לא צריך עונש כבד על אי ציות לחוק. לא צריך אמצעי הפחדה והתראה. צריך לחוקק חוק כזה כדי להבהיר לעם את חשיבות מימוש זכות ההצבעה והכי חשוב – להעביר מסר כי זוהי חובתו של האזרח, חובתו של הריבון. אחרת, כיצד מממש העם את הריבונות שלו!?

עד הפעם הבאה.

 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר