עמוד הבית היסטוריה נבואות הזעם של בן-גוריון: ספר
 

נבואות הזעם של בן-גוריון: ספר

PDF גרסת הדפסה דואר אלקטרוני
הארץ, שלמה נקדימון    חמישי, 24 אפריל 2014 13:49
Share


אברהם וולפנזון, מקורבו ונאמנו של בן-גוריון, מביא בספרו דוגמאות המעידות שראש הממשלה הראשון חזה את השואה ואת מלחמת יום הכיפורים ("בן־גוריון בעשור האחרון לחייו", אברהם וולפנזון. הוצאה פרטית, 242 עמ')

בן גוריוןכותרת המשנה של הספר "עדות אישית של ידיד קרוב" מעידה על מחבר הספר: דוד בן־גוריון הוא אלוהיו. את אמירת חז"ל "כל דעביד רחמנא לטב עביד" - כל מה שעושה הקב"ה נעשה לטובה – הלביש על בן־גוריון. רצה לומר, גם מה שלא עלה בידו או נמנע ממנו, לא קרה באשמת בן־גוריון, אלא מפני שהאחרים לא הבינו את גודל השעה. המחבר מביא שלל דוגמאות שבהעלאתן היום, במרחק השנים, מאפשרות להעיד עליו כי הקדים לראות נולדות. נביא שלוש מתוכן.

האחת - מאמר ב"דבר" (10 בינואר 1934): "משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה ושאר הארצות השכנות... או נגד רוסיה הסובייטית... אנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה... [אשר] תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם [הראשונה]... אולי רק ארבע או חמש שנים עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא... גודלו של היישוב ביום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה... למען נוכל לעמוד בבוא השואה..."

המלחמה פרצה כזכור חמש שנים אחר כך, בספטמבר 1939. אברהם וולפנזון ריכז תשתית ראייתית כדי להוכיח מה עשה בן־גוריון כדי לקדם את פני הרעה. רכיב כבד משקל באותה תשתית הוא ניסיונו להגיע להסכם עם ראש המחנה השני בגודלו ביישוב היהודי, זאב ז'בוטינסקי, שהוכשל במשאל חברים בהסתדרות העובדים (עניין זה הוא נושאו של המחזה "הילכו שניים יחדיו" של א"ב יהושע בתיאטרון הקאמרי).

שלמה נקדימון על בן-גוריון ואשתו. צפו בסרטון:

השנייה – תמיכתו בהמלצות ועדת פיל הבריטית (1937) להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. בן־גוריון סבר כי יש בכך להבטיח הגירה יהודית גדולה לארץ ישראל. ואולם, הוא הוכרע על ידי ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, שהתנגדו לחלוקת הארץ. לצדם התייצבה פעילה צעירה, גולדה מאירסון (לימים מאיר), ששאלה: "מה אגיד לבן שלי בעוד עשרות שנים כשישאל אותי, אמא באיזו זכות ויתרתם לא רק על הבשן ועל הגולן, אלא גם על שכם ועל בית לחם, והסתפקתם במדינה קטנה, מחוץ לשמות התנ"כיים, הנזכרים במקרא?"

על כך ענה בן־גוריון: "עד שתצטרכי להשיב לבנך למה ויתרנו על עיר זו או אחרת, שממילא מאוכלסת כיום בצפיפות בלא יהודים, תצטרכי להשיב למאות אלפים ואולי למיליונים, כשאולי תפרוץ מלחמה אכזרית וגורלו של העם היהודי יהיה נתון בסכנה חמורה, מדוע לא הסתפקת אפילו במדינה קטנטונת שהיתה מאפשרת לפתוח את שערי הארץ לעלייה חופשית, להצלת מאות אלפי יהודים, להקמת צבא עצמאי שיגן על חיי היהודים ויילחם באנטישמיות?"

השלישית - 1962. המחבר, איש אקדמיה שכבר היה מודע לבן־גוריון, הוזמן לפגישה סודית במשרד הביטחון, שהרכבה נראה יוצא דופן. המחבר מצא את עצמו בחברה מכובדת. ראש וראשון להם סגן הרמטכ"ל יצחק רבין; אלוף דן טולקובסקי, מפקד חיל האוויר לשעבר; המשפטן יהושע רוטנשטרייך; אלוף יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן לשעבר; מרדכי מורל'ה בר־און, ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין וקצין חינוך ראשי לשעבר; ועוד כשני עשרות מכובדים שאת רובם לא הכיר.

בן־גוריון הודיע לאורחיו כי בחר בהם באורח אישי, והם ישמשו מועצה לביטחון לאומי, לא רשמית ולא מפלגתית. הוא אף הודיע כי הרקע של כל אחד מהם נבדק בדיקת מהימנות, "ובפניכם אציג בעיותי ודאגותי". ואז פרש את דאגתו הגדולה ביותר. לאמור, יבוא מועד שבו מצרים וסוריה, בתמיכה סובייטית, יפתיעו את צה"ל בהתקפה קשה, במיטב הציוד והנשק המתקדם ביותר של ברית המועצות. צה"ל המופתע יספוג אבידות כבדות, וניצחונו יהיה כרוך במחיר אנושי נורא. עליכם, אמר בן־גוריון לאורחיו, לתת את דעתכם לבעיה קשה. כל מערכת הביטחון תהיה פתוחה לפניכם.

בן־גוריון בחר בארבעה מתוכם כצוות מצומצם שיעסוק בהשלכות המעשיות, המדיניות והצבאיות של מצבנו הביטחוני. היו אלה רבין, הרכבי, בר־און, והרביעי, מחבר הספר, וולפנזון. הצוות התכנס לדיונים. מידע בשפע הונח על שולחנם. הם הפיקו מזכר שתאם את תחזיתו של בן־גוריון, ושהתמקד בהתפתחותה של סכנת מלחמת טילים והצפוי מכך לכל חילות צה"ל, וכמובן הערכה כיצד להיערך לכך. הצוות הנחה את וולפנזון לפרסם את הממצאים ב"דבר", העיתון הנחשב ביותר, כמעין תרועת אזהרה מבלי לרמוז על מקור הדברים.

עם התפטרותו של בן־גוריון, ב-1963, הוזמנה המועצה בהרכבה המלא לפגישה עם יורשו, לוי אשכול. וולפנזון הציג את הצד המדיני, ואילו רבין הציג את הצד הצבאי, וקיבל מקלחת צוננין מאשכול. אשכול סבר כי אין הכרח להצטייד בטילים ארוכי טווח, יותר מאלה שעלולים הסובייטים לספק לסוריה ולמצרים, בעוד שהאמריקאים מוכנים לספק טילים קצרי טווח וזולים יותר. "אשכול", קרא לעברו רבין, "מה חשוב לך יותר: מה יכתבו בעיתונים או מה דרוש לביטחון?" אשכול חתך: "ההתייעצות נסתיימה". ולא כונסה עוד.

לעניין זה היה הד בישיבת הפרידה של הממשלה מבן־גוריון, כאשר קרא לעבר אשכול: "אל תעשה פשרות", וראש הממשלה הנכנס השיב: "כל אחד מאוהב בפשרות של עצמו". איני מכניס את ראשי לוויכוח בין ענקים, אבל ראוי להיזכר כי 11 שנים אחרי שחזה מלחמה מצרית־סורית משותפת בגיבוי סובייטי, באה עלינו מלחמת יום הכיפורים בהרכב המשולש הזה ובאותה אימה שתיאר בן־גוריון.

איש האמת היחיד

מחבר הספר, ד"ר אברהם וולפנזון, שהגיע בימים אלה לגבורות, שימש בשנים 1966-1952 מרצה לפילוסופיה ולמדע המדינה. הוא מחברם של ספרי הגות והיסטוריה רבים, אך בד בבד שימש ראש מחלקת המחקר בשב"כ לסיכול ריגול אנטי־ישראלי של הגוש הסובייטי (על כך פירסמתי רשימה במוסף "הארץ" ב–6.5.2011). בן־גוריון הכיר אותו בראשונה ב–1962 בכנס של אקדמאים ושיבח את הרצאתו ("דבריך נבונים וקולעים", כתב אליו) ומאז היה ברשימת בני שיחו.

ספרו של וולפנזון עמוס מאוד. הוא לא עבר עריכה של עורך מקצועי, ויש דברים החוזרים על עצמם בהקשרים שונים. אבל נדמה לי שהמחבר לא התכוון לכתוב ספר להמונים, ובחר במתכוון סגנון כתיבה אישי. הוא אף עדיין לא החליט אם יעמיד את הספר למכירה. אבל ב–242 עמודיו מפוזרים קטעים מטלטלים. הם משלימים את החסר במידע על התקופה הנדונה לא רק בדברים מהותיים אלא גם בסיפורים ובאנקדוטות ראויים.

סיפורו הפוליטי המעשי של וולפנזון החל הודות לשמעון פרס. כשטרח פרס לצד בן־גוריון בהקמת רפ"י (מי עוד זוכר?), שפרשה ממפא"י, הוא ביקש מוולפנזון להצטרף לחבורת המייסדים. וולפנזון פרש מתפקידו הבכיר בשב"כ, השקיע את כל מרצו במעשה היצירה, הפסיד ממון רב מכיסו, ואחרי כן נבעט על ידי פרס. זה היה גם גורלו של העיתונאי פנחס יורמן, אחד מטובי הדוברים הפוליטיים בזמנו, שהפך את רפ"י לפרויקט תקשורתי מבוקש. אבל בלעדי הספר היינו חסרים שורה עמוסה של נושאים, המרתקים גם היום.

סיפור הקמתה של רפ"י הוא למעשה ליבת הספר. בן־גוריון כפה את הקמתה על חבריו. פרס ודיין התנגדו, אך קיבלו את הדין. בליבת הסיפור מערכת יחסים קיפודית בין שלושת הגדולים של רפ"י לצדו של בן־גוריון - דיין, פרס ויוסף אלמוגי. ניכר בספר שמחברו ראה בזה האחרון את איש האמת היחיד בחבורה ומי שנאמנותו לבן־גוריון היתה מלאה, לעומת האחרים, שהנאמנות לעצמם ולקריירה שלהם עמדה בראש מעיניהם.

בהקשר הזה מרתקות דווקא אמירותיה של פולה, הרעיה הנאמנה של בן־גוריון, שאין דבר נסתר מנגד עיניה. על פי הכתוב, התבטאויותיה שיקפו את תדמיתם של גיבורי הספר בהתאמה עם אלה של המחבר. כאשר טיפס במדרגות לחדר עבודתו של בן־גוריון בקומה השנייה בביתו בשדרות קק"ל בתל אביב (היום שדרות בן־גוריון) קראה הרעיה לעברו: "תגיד לו שאשכול הוא בחור טוב"; ואנו יודעים שהוא שטם אותו בכל לבו. היא חשבה שהוא נותן אמון רב מדי בפרס, והמסר שלה היה "הוא לא ישר". ואילו על דיין, שהיה מושא להערצתו של בן־גוריון, ידעה לומר כי "הוא ערבי". לעומתם שיבחה את אלמוגי: "הוא נאמן... מסור".

פרט אחרון שראוי להתייחסות הוא סיפור יחסיהם של בן־גוריון וראש האופוזיציה בגין. לא רק שפולה היתה משבחת אותו, אלא שגם בן־גוריון ראה בו את מחליפו לימים. וולפנזון רואה בהרבה מהלכים אנטי־בגיניים דווקא את רצונו של בן־גוריון להצביע עליו כמועמד ראוי לראשות הממשלה. והרי לכם מהפך שקדם למהפך

-----------------------------------------------------------------------------------

הטור המקורי והמלא, התפרסם במקור באתר עיתון הארץ.

עודכן לאחרונה ב- ראשון, 27 אפריל 2014 13:59
 

הבא לדיון מאמר זה
הבמה הרעיונית של מפלגת העבודה

מפלגת העבודה בטוויטר

מי מחובר?

אף אחד
באנר